אנו פותחים בפרק האחרון של מסכת עירובין. פרק זה אינו עוסק כל כך בענייני עירוב, אלא דווקא בענייני שבת. מכיוון שכאן מסתיימות שתי המסכתות הקשורות לשבת - שבת ועירובין - קובצו בו עניינים שונים ומגוונים, כחתימה לשתיהן יחד.
המוצא תפילין ברשות הרבים בשבת:
המשנה עוסקת במי שמצא תפילין מונחות ברשות הרבים בשבת. אין להותירן ללא שמירה, שכן הן עלולות להתגלגל לידי נוהגים בהן בבזיון, או שיאונה להן נזק מבעלי חיים וכדומה, ועל כן יש לפעול להצלתן. אומרת המשנה שדרך ההצלה היא הכנסתן דרך לבישה: מניח את של יד על זרועו ואת של ראש על ראשו, מכניסן לרשות היחיד, חוזר ונוטל את הזוג הבא, וכן על זה הדרך זוג אחר זוג.
רבן גמליאל חולק וסובר שניתן להכניס שני זוגות בבת אחת: מניח שתי תפילין של יד על זרועו ושתי תפילין של ראש על ראשו, ומכניסן בדרך לבישה זו.
שורש המחלוקת - האם שבת זמן תפילין:
הגמרא מבארת כי המחלוקת, אם מכניסן זוג אחד בכל פעם או שני זוגות כדעת רבן גמליאל, תלויה בשאלה אם שבת היא זמן תפילין, כלומר אם יש מצווה להניח תפילין בשבת:
לדעת תנא קמא: שבת היא זמן תפילין ויש בה מצווה מן התורה, אלא שחכמים גזרו שלא להניחן שמא יבוא לטלטלן. במצב זה, לצורך הצלת התפילין, הקלו חכמים והתירו להכניסן דרך לבישה. אף על פי כן אין להניח אלא זוג אחד בכל פעם, שכן כיוון שזהו זמן המחויב בתפילין מן התורה, הנחת שני זוגות היא הוספה על המצוות ועובר ב'בל תוסיף'. דין 'בל תוסיף' נאמר דווקא בזמן הראוי לקיום המצווה, ולפיכך כאן, בזמן תפילין, יש בכך חשש איסור.
לדעת רבן גמליאל: שבת אינה זמן תפילין אף מן התורה, ואין כאן חשש 'בל תוסיף'; ובכל זאת מותר להכניסן, מפני שהנחתן על הזרוע ועל הראש נחשבת כלבישת בגד. וטעם ההיתר להניח שני זוגות בבת אחת - שאמרו חכמים כי יש מקום בראש ובזרוע להניח שני זוגות תפילין, ולפיכך אף זו דרך מלבוש, ומותר להכניסן כך.
"במה דברים אמורים" - בישנות ובחדשות:
"בישנות" - היתר ההכנסה נאמר בתפילין ישנות, כלומר תפילין שניכר בהן שהשתמשו בהן והן עשויות כצורת תפילין: יש להן רצועות, והרצועות והקשרים קשורים כדרך שקושרים בתפילין.
"בחדשות" - אך אם הן חדשות, כלומר שאין להן רצועות והן רק דומות במראיהן לתפילין, פטור מלהכניסן ורשאי להותירן במקומן. הטעם: בזמנם היו עושים קמעות, ואף בצורת תפילין, ויש לתלות שאין זה אלא קמע, שאין בו קדושה כלל - ובשל כך לא הקלו להכניסו בשבת.
"מחשיך עליהן ומביאן" - בתפילין מרובות:
ומה הדין כשמדובר בתפילין כשרות, אלא שנמצאו זוגות רבים, בין כרוכים וקשורים כל זוג בנפרד ובין תפילין בודדות, ומרובים הם עד שלא נותר די זמן בשבת להכניס את כולם דרך לבישה? על כך אומרת המשנה "מחשיך עליהן ומביאן" - ימתין שם, ישמור עליהן שלא יאונה להן כל רע, ולאחר צאת השבת יביאן. מכיוון שאין אפשרות להכניס את כולן בשבת, לא הקלו חכמים כלל, ואמרו שמוטב שיישאר עליהן בשמירה ויביאן במוצאי שבת.
"מכסן והולך לו" - בשעת הסכנה:
המשנה מוסיפה שאם שעת סכנה היא, כגון שגזרה המלכות חס ושלום שלא להניח תפילין ויש חשש להניחן ולהביאן בדרך זו - "מכסן והולך לו". מכסה אותן בדבר מה, כגון בקש, כדי שלא תישארנה במצב של בזיון; אף שהן מונחות במקומן, הרי הן מכוסות ומוצנעות בצד, והוא הולך לדרכו וחוזר לאחר השבת לשאתן לביתו.
הגמרא מוסיפה חילוק בשעת הסכנה:
סכנת נכרים: דין הכיסוי נאמר כאשר הסכנה נובעת מגזירת השלטון על הנחת תפילין. מאחר שאף אסור להיראות עם תפילין, אין דרך אחרת אלא לכסותן, לחזור לאחר השבת ולקחת את כולן בבת אחת.
סכנת ליסטים: אך כאשר הסכנה היא מפני שודדים, אין באפשרותו להישאר במקום עד מוצאי שבת ולהמתין שם לבדו, ועליו לעקור ממקומו. במקרה זה נוטל שק ואוסף אליו את כל התפילין. וכיצד יישאן, והרי מרובות הן מכדי להניחן על גופו? נושאן בדרך של פחות מארבע אמות, נח, וחוזר ומהלך פחות מארבע אמות, וכן הלאה. בדרך זו אינו עובר על איסור הוצאה ברשות הרבים מן התורה; ואף שיש בכך איסור מדרבנן, הקלו חכמים והתירו זאת לצורך הצלת התפילין.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי הצלתן של תפילין שנמצאו ברשות הרבים בשבת: הכנסתן דרך לבישה, זוג אחד לדעת תנא קמא או שני זוגות לדעת רבן גמליאל, ומחלוקתם תלויה בשאלה אם שבת זמן תפילין ובחשש 'בל תוסיף'. עוד למדנו את החילוק בין ישנות לחדשות מחמת חשש קמע, את דין "מחשיך עליהן ומביאן" בתפילין מרובות, ואת דין "מכסן והולך לו" בשעת הסכנה - בסכנת נכרים בכיסוי ובהמתנה למוצאי שבת, ובסכנת ליסטים בנשיאתן בפחות פחות מארבע אמות.