עירובין, פרק ו', משנה א'. מכאן ואילך פונות המשניות לדון בהלכות עירובי חצרות ושיתופי מבואות: כאשר כמה בתים פתוחים לחצר אחת, חייבים בעליהם לעשות עירוב חצרות; וכאשר כמה חצרות פתוחות למבוי, יש לעשות שיתוף - שותפות בין החצרות.
טעם התקנה, כפי שהזכרנו בעבר: אף שיש מחיצות והחצר היא רשות היחיד מן התורה, יש דמיון מסוים בין הוצאה מרשות היחיד של הבית אל החצר המשותפת לבין הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואדם עלול לטעות ולסבור שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. לפיכך תיקנו חכמים שיש לעשות עירוב, ובאמצעותו נעשות הרשויות והבעלויות השונות כרשות אחת, הואיל וכולם משתפים את משאביהם יחד.
מי שאין מערבים עמו:
משנתנו פותחת בדיון במי שאין אפשרות לערב עמו - הנכרי. כאשר נכרי גר בחצר, אין די בהשתתפותו בעירוב, אלא יש לשכור ממנו את רשותו ('שכירות רשות').
טעם הדבר, כמבואר בגמרא: לא רצו חכמים שיהודים יגורו יחד עם נכרים ויבואו להתבולל בהם. החישוב היה שהנכרי לא ירצה להשכיר את רשותו ליהודי, שכן בני אותם הימים היו אמונים על אמונות טפלות, והנכרי חשש שמא יעשה בו היהודי מין כישוף באמצעות השכירות - וחשש זה מנע ממנו להשכיר. ואם אף על פי כן הסכים להשכיר, השכירות מועילה.
לשון המשנה:
"הדר עם הנכרי בחצר" - מי שגר עם נכרי בחצר.
"או עם מי שאינו מודה בעירוב" - מי שאינו מאמין בעצם רעיון העירוב, והכוונה לכותים, שמעמדם היה כחצי יהודים וחצי נכרים.
"הרי זה אוסר עליו" - הם אוסרים עליו את החצר, ואסור לו לטלטל בה, אלא אם כן עשה שכירות רשות ושכר מהם את הרשות.
"דברי רבי מאיר" - זו דעתו של רבי מאיר, ועיקר חידושו: הדין נוהג אף ביהודי יחיד, ואין צורך ביותר מיהודי אחד.
רבי אליעזר בן יעקב חולק ואומר: "לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראל אוסרין זה על זה" - נכרי אחד אינו אוסר על יהודי יחיד ואין צורך בשכירות רשות. רק כאשר יש בחצר שני יהודים, שממילא אוסרים זה על זה, נדרשת גם שכירות רשות מן הנכרי.
שורש המחלוקת:
שני התנאים מודים ביסוד העניין: מצד עצמו אין הנכרי יוצר איסור, וכל התקנה נועדה למנוע מיהודים ומנכרים לגור יחד. נחלקו בשאלה אם מצוי שיהודי יחיד יגור עם נכרי יחיד:
רבי אליעזר בן יעקב: זו מילתא דלא שכיחא, דבר שאינו מצוי. שנינו במשנה בעבודה זרה שיהודים חששו לגור עם נכרים, ובפועל נאסר הדבר משום שיהודי יחיד עלול היה, חס ושלום, להירצח בידי הנכרי של אותם הימים. הואיל ואין זה מצוי, לא גזרו חכמים שיצטרך לשכור את חלקו של הנכרי בבעלות על החצר.
רבי מאיר: לעיתים, מסיבות שונות, אכן יקרה שיהודי יחיד יגור עם נכרי יחיד, ולפיכך חלה ההלכה שאין הוא יכול לגור עמו או להשתמש בחצר אלא אם כן ישכור ממנו את חלקו בבעלות על החצר.
לסיכום: במשנה זו פתחנו בהלכות עירובי חצרות ושיתופי מבואות ובטעם התקנה, ולמדנו שעם הנכרי אין מערבים אלא שוכרים ממנו את רשותו - תקנה שנועדה למנוע מגורים משותפים והתבוללות. נחלקו רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב אם התקנה נוהגת אף ביהודי יחיד הגר עם נכרי יחיד, והכל תלוי בשאלה אם מצב זה שכיח או אינו מצוי.