לפנינו פרק ד' במסכת עירובין, משנה א'. משנה זו דנה בדינו של אדם שיצא מן התחום שבו שבת, כשהדבר נעשה בניגוד לרצונו ובעל כורחו.
"מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה - אין לו אלא ארבע אמות":
אדם שהוציאוהו מתחומו בשבת מעבר לאלפיים אמה, בין על ידי גוים ובין מפני שהיה אחוז ברוח רעה, והוצאתו נעשתה בניגוד לרצונו - כשהוא חוזר לעצמו, או משהגיע למקום שאליו הובא, אין לו אלא ארבע אמות בלבד, ואינו יכול לזוז מהן.
"החזירוהו - כאילו לא יצא":
אם החזירוהו למקומו, הרי זה כאילו מעולם לא יצא, ולפיכך יש לו אלפיים אמה ממקום מגוריו או מן העיר שהוא נמצא בה, כלומר אלפיים אמה מקצות אותה עיר. אולם הגמרא מדגישה כי הדבר נכון רק כאשר גם הוצאתו וגם חזרתו נעשו בעל כורחו:
הוצא בעל כורחו והוחזר בעל כורחו: "כאילו לא יצא", ויש לו אלפיים אמה כבתחילה.
הוצא בעל כורחו וחזר מרצונו: אין לו אלא ארבע אמות, ואינו מקבל את מעמדו הראשון בחזרה. ואם הוחזר אל תוך עיר, עדיין רשאי להלך בכל העיר כולה, כגון בתוך חומות העיר או בשטח מוקף מחיצות, אלא שאין לו אלפיים האמות שמחוצה לה.
"הולכו לעיר אחרת, או נתנוהו בדיר או סהר":
כאן מדובר במי שהגוים הוציאוהו מעירו ומחוץ לתחומו והביאוהו אל עיר אחרת המוקפת חומות משלה, או שהכניסוהו לדיר או לסהר - מקום המיועד לצאן - שאף להם יש מחיצות. בדין זה נחלקו התנאים:
רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים "מהלך את כולה": מותר לו להלך בכל השטח, שכן כל שטח מוקף מחיצות נחשב לגביו כארבע אמות.
רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים "אין לו אלא ארבע אמות": מאחר שלא היה בתוך מחיצות אלו בכניסת השבת, אין המחיצות מועילות לו, והוא מוגבל בארבע אמות. לשיטתם, כיוון שלא היה במחיצות הללו לפני שבת, דינו כמי שנמצא בשטח שאין בו מחיצות - כדין הרישא של המשנה, שהוציאוהו מחוץ לתחומו ואין לו אלא ארבע אמות.
יש המבינים כי חומרתם של רבי יהושע ורבי עקיבא, שאין לו אלא ארבע אמות בלבד, מבוססת על גזירה - גזירה מפני שטח שאין לו מחיצות.
המעשה שמביאה המשנה:
ארבעת החכמים הללו באו ממקום ששמו פרדסין. ספינתם כבר נכנסה לנמל בערב שבת, אך נמשכה בחזרה אל תוך הים, ונמצאו כעת מחוץ לתחום. רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כל אורך הספינה, שכן אף שהוצאו מן התחום בעל כורחם, היו בתוך מחיצות, ולשיטתם הנמצא בתוך מחיצות מהלך את כל השטח כולו. ואילו רבי יהושע ורבי עקיבא, שחלקו עליהם, לא זזו מארבע אמותיהם שבתוך הספינה, מפני שרצו להחמיר על עצמם.
דיוק בסיום המעשה:
ההדגשה שרצו להחמיר על עצמם מלמדת כי מה שעשו לא היה מעיקר הדין, אף לפי שיטתם. ומדוע אין הנהגתם תואמת את דעתם? שהרי לדעתם, מי שהכניסוהו בעל כורחו בשבת לשטח שיש בו מחיצות - אין לו אלא ארבע אמות. אלא שדין זה נאמר משום שבאותו תרחיש לא היה בתוך המחיצות לפני שבת. במקרה הספינה, לעומת זאת, היו החכמים בתוך אותן מחיצות עצמן עוד לפני שבת, ולפיכך מן הדין המחיצות אכן מועילות ותקפות עבורם, והם רק רצו להחמיר על עצמם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מי שהוציאוהו מתחומו בעל כורחו אין לו אלא ארבע אמות; שהחזרה בעל כורחו מעמידה אותו כמי שלא יצא, ואילו חזרה מרצונו מותירה אותו בארבע אמות (או בתוך העיר המוקפת בלבד); את מחלוקת התנאים בדין מי שהובא לעיר אחרת או לדיר וסהר; ואת המעשה בספינה שממנו למדנו שהנהגת רבי יהושע ורבי עקיבא הייתה חומרה שקיבלו על עצמם ולא עיקר הדין.