אנו עומדים במסכת עדויות, פרק ב', משנה א', ולפנינו עדותו של רבי יהודה בן בבא, שהעיד על חמישה דברים.
רבי יהודה בן בבא היה תנא שחי מסוף תקופת חורבן הבית ועד לאחר מרד בר כוכבא, שבסופו נהרג על קידוש השם. הוא היה תלמידו של שמואל הקטן, וכנראה צדיק גדול במיוחד. הוא אף כונה "חסיד", והגמרא בבבא קמא אומרת שכל מקום שסופרו בו מעשים על חסיד אחד - הכוונה או לרבי יהודה בר אילעאי או לרבי יהודה בן בבא. אדם יוצא דופן היה זה.
העדות הראשונה - "ממאנין את הקטנות":
מעודדים קטינות למאן, ובמיוחד בשני מקרים. להקדמת העניין: מדאורייתא אישה מתקדשת באחת משתי דרכים - או שהיא עצמה מקבלת את קידושיה, או שאביה מקדשה. במצב שבו הבת יתומה, אין באפשרותה להתקדש בעצמה משום שהיא קטינה, ואף לא על ידי אביה משום שאינו בחיים. תיקנו חכמים לטובתה, כדי למנוע ניצולה לרעה, שאמה או אחיה הגדול (מגיל בר מצווה) יקבלו עבורה קידושין, ובכך תיעשה נשואה מדרבנן. התקווה היא שהבעל יגן עליה מפני מנהג ההפקר.
כדי לבטל נישואין אלו, עשו חכמים את הדרך קלה ככל האפשר: די בכך שתאמר שאין היא חפצה עוד בבעל זה, וזהו המיאון. משעשתה כן, למפרע לא הייתה נשואה מעולם. זו הייתה כל מהותו של מוסד נישואין דרבנן זה - להגן על הבת, ואם אין הדבר יפה לה, שתוכל לצאת ממנו ללא השלכות. הממאנת אינה מקבלת כתובה, אך מאחר שכאילו לא הייתה נשואה מעולם, מותרת היא אף להינשא לכהן.
בדרך כלל אין מעודדים מיאון, שכן רצוננו שהבנות תישארנה נשואות ומוגנות. אך לדעת רבי יהודה בן בבא ישנם שני מקרים ספציפיים שבהם מלמדים אותן למאן, ושניהם סוגיות מורכבות ביבמות פרק י"ג:
שני אחים שנשאו שתי אחיות: ראובן ושמעון האחים נשאו את רחל ולאה האחיות. רחל נשואה לראובן בנישואין רגילים מדאורייתא, ולאה נשואה לשמעון בנישואין דרבנן שניתן לבטלם במיאון. מת ראובן בלא ילדים - נופלת רחל לפני שמעון לייבום או לחליצה, אלא ששמעון נשוי כבר לאחותה לאה, ואינו יכול לייבם משום אחות אשתו. ואם יחלוץ לרחל, תיעשה לאה אחות חלוצתו, ולא יוכל להישאר נשוי גם לה. נמצא ששמעון אינו יכול לשאת לא את רחל ולא את לאה, ושתי האחיות תישארנה בלא בעל. לפיכך, על יסוד מחלוקת שביבמות, נוקט רבי יהודה בן בבא שמלמדים את הקטנה למאן: לאה עתידה לצאת ממנו בכל מקרה, ואם תמאן - למפרע לא הייתה נשואה לשמעון כלל, ואז יוכל שמעון לייבם את רחל, לבנות את בית אחיו ראובן ולחיות עמה באושר.
שתי נשים לאח המת: לראובן שתי נשים שאינן אחיות - גדולה הנשואה מדאורייתא, וקטנה הנשואה מדרבנן בלבד. מת ראובן, ולכאורה שתיהן נופלות לייבום. אלא שאם ייבם שמעון או יחלוץ לקטנה, אין בכך פתרון לחיוב הדאורייתא של הגדולה, שעדיין זקוקה לייבום או לחליצה. אך אם בא תחילה על הקטנה, ובכך נעשו נשואים מדרבנן, ולאחר מכן בא על הגדולה - מדאורייתא הרי זה ייבום גמור. נמצא שמדאורייתא יש לו אישה אחת, ומדרבנן שתי נשים שאינן יכולות לדור זו עם זו, שהרי אין אדם נושא את יבמתו אלא לשם ייבום, ואי אפשר שיתקיים הדבר בשתיהן, ויצטרך להוציא את שתיהן. במצב זה, שבעל תחילה את הקטנה ואחר כך את הגדולה, אם תמאן הקטנה - וזהו מקרה יוצא דופן של מיאון, המבטל מצב של ייבום, שכן בעלה האמיתי ראובן כבר מת - הרי כאילו לא היו נשואים מעולם, ואין כל זיקה בין שמעון לקטנה. ממילא יוכל להישאר נשוי לגדולה, שהייתה זקוקה לייבום וייבמה כדין. שוב, מאחר שהקטנה לא תישאר נשואה בלאו הכי, מלמדים אותה למאן, וכך יוכלו כולם, ובכללם היא עצמה, להמשיך בחייהם.
העדות השנייה - "משיאין את האישה על פי עד אחד":
סוגיה זו מופיעה בסוף יבמות: אישה רשאית להינשא מחדש על סמך עדותו של עד אחד המעיד שבעלה מת. זהו חידוש גדול, שהרי בדרך כלל דבר שבערווה - נישואין וגירושין - טעון שני עדים כשרים. אולם חכמים הקלו מאוד כדי לצמצם את בעיית העגונות. במצב שבו הבעל היה מעבר לים ומת, סומכים על עדות של אדם אחד, ואפילו עבד, אפילו אישה, ואפילו עד מפי עד, ומתירים לאלמנה להינשא לאחר. שאם לא כן, תישאר בחזקת אשת איש ותיוותר עגונה שאינה יכולה להינשא לעולם.
ומדוע הקלו חכמים כל כך? התשובה דו-שלבית:
דבר העשוי להתגלות: יש הנחה שאין אדם משקר בדבר שאמיתותו עתידה להתברר. אם הבעל לא מת באמת, סופו שיופיע ויחפש את אשתו, והאמת תצא לאור.
חומרת ההשלכות: חכמים הטילו קנסות והשלכות חמורים במיוחד על אישה שנישאה שלא כדין בעוד היא נשואה לראשון - בענייני ממזרות, בדין יציאתה וכל הכרוך בכך. מתוך חשש מן התוצאות תיזהר האלמנה עד מאוד לוודא שאכן מת בעלה בטרם תינשא מחדש.
העדות השלישית - "על תרנגול שנסקל בירושלים":
תרנגול מסוים בירושלים נסקל למוות על שהרג את הנפש. אותו תרנגול ניקר את מקום הרך שבראש התינוק והרגו, ועונשו היה משפט רשמי וסקילה. יסוד הדבר בפסוק: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת... סקול יסקל השור". אף שנקטה התורה שור, אין הדין מוגבל לשוורים בלבד, אלא חל על כל בהמה או עוף, ואפילו תרנגול - וכך אכן אירע למעשה.
העדות הרביעית - "ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גב המזבח":
מותר לכתחילה להשתמש ביין בן ארבעים יום לנסכים שבבית המקדש. הרקע: המביא זבח מן החי, עולה או שלמים, חייב להביא עמו נסכים, ובכללם ניסוך היין. לכתחילה יש להשתמש ביין דווקא, כלומר במשקה שיש בו כוח לשכר, שנאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה'" - ניסוך של דבר המשכר. השאלה היא כמה זמן צריך מיץ הענבים לעמוד לאחר הסחיטה עד שייעשה יין. בדיעבד, המשתמש במיץ ענבים יצא ידי חובה, אך לכתחילה נדרש דבר המשכר, וזהו הסף שקובעת המשנה: משעבר עליו ארבעים יום, ניתן להשתמש בו לכתחילה ללא כל חשש.
העדות החמישית - "ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות":
קרבן התמיד של הבוקר הוקרב ארבע שעות לתוך היום, ומדובר באירוע היסטורי. בשנת שישים וחמש לפני הספירה נאבקו שני האחים הורקנוס ואריסטובולוס, בניהם של שלומציון המלכה ואלכסנדר ינאי המלך, על המלוכה בישראל - זהו סופה של התקופה החשמונאית. ינאי היה אדם רע, ואילו שלומציון המלכה הייתה אישה גדולה, ושני בניה התמודדו על הכתר. הורקנוס הטיל מצור על אריסטובולוס שבתוך ירושלים כדי לכובשה, ואף על פי ששני הצדדים נלחמו זה בזה, היה צדו של הורקנוס מעלה מדי יום שני כבשים מעל החומה כדי שיוכלו להקריבם.
פעם אחת, במקום כבשים, הועלו עיזים, ואין העיזים כשרות לתמידין. נאלצו אפוא לחפש כבשים, וההשגה לא הייתה קלה, עד שמצאו שתי כבשים בחצר המקדש שבירושלים - אך הדבר ארך זמן מה. עד שהקריבו את תמיד השחר, כבר עבר זמנו האידיאלי, שהוא קודם נץ החמה, בין עלות השחר לנץ. בדיעבד ניתן להקריבו עד השעה הרביעית, וזו העדות שלפנינו.
יש מחלוקת בברכות אם זמנו עד ארבע שעות או עד חצות היום, ורבים פוסקים כרבי יהודה שאין זמנו אלא עד ארבע שעות ביום. ומכאן השלכה מעשית לכולנו: תפילת שחרית מכוונת כנגד תמיד של שחר, ולפיכך, אף שלכתחילה ראוי להתפלל שחרית עם נץ החמה, שזהו הזמן האידיאלי, ניתן להתפלל אותה עד ארבע שעות ביום, סמוך לשעה עשר בבוקר, בהתאם לזמן ולמקום. יסודו של דין זה בעדות שבמשנתנו.
לסיכום: במשנה זו העיד רבי יהודה בן בבא על חמישה דברים - שממאנין את הקטנות בשני המקרים שביבמות; שמשיאין את האישה על פי עד אחד מפני תקנת העגונות; שנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש; שיין בן ארבעים יום כשר לניסוך לכתחילה; ושתמיד של שחר קרב בארבע שעות - ומכאן זמנה של תפילת שחרית עד ארבע שעות ביום.