דמאי, משנה יא. בדומה למשנה הקודמת, שדנה בהפרשת תרומה מדבר שאינו מחויב בתרומה מן התורה על דבר המחויב בה, וכן להיפך, אף משנתנו עוסקת ברעיון דומה.
לשון המשנה ונקודת הפתיחה:
המשנה פותחת: "תרומה מן הדמאי על הדמאי" - מה דינו של המפריש תרומה מקבוצת דמאי אחת על קבוצת דמאי אחרת, כאשר אין מדובר באדם אחד אלא בשני עמי ארץ שונים, שאינם מקפידים לעשר כראוי, וייתכן שאחד מהם עישר והאחר לא עישר.
יש להקדים: כשנוקטת המשנה כאן 'תרומה', הכוונה לתרומת מעשר, שכן בדמאי אין צורך להפריש תרומה - עמי הארץ מפרישים את התרומה, ורק תרומת מעשר טעונה הפרשה.
מן הדמאי על הדמאי או על הוודאי:
המפריש תרומת מעשר מן הדמאי, שאינו מחויב בתרומת מעשר מן התורה אלא מדרבנן בלבד, ומפרישה על הוודאי - המחויב בתרומת מעשר מן התורה, שהרי הוא טבל מן התורה - נמצא מפריש תרומה מדבר שאינו חייב בתרומה בדין תורה, ועושה אותה תרומה על דבר המצריך תרומת מעשר מן התורה. במקרה זה:
התרומה שהפריש - יש לה מעמד של תרומה, שהרי הכריז עליה כתרומה.
"יחזור ויתרום" - עליו להפריש תרומה שוב מן הוודאי או מן הדמאי האחר, שכן אותו ודאי, ואף הדמאי שהופרש עליו, חייב מן התורה, ושמא לא הופרש ממנו מעשר. לפיכך יש להפריש תרומה פעם נוספת מן הפריט שעליו נעשתה ההפרשה, אף שההפרשה הראשונה נשארת בגדר תרומה.
מן החייב על הדמאי:
המפריש מדבר שהוא חייב ודאי בתרומת מעשר, ומפרישו על דמאי, שמן התורה אינו מחויב בתרומת מעשר - התרומה שקרא לה שם יש לה מעמד של תרומה, וצריך לתתה לכהן. אולם אין הכהן יכול לאכול אותה תרומת מעשר עד שיפריש ממנה תרומת מעשר, מפני שהיא עדיין מחויבת מן התורה ועדיין נחשבת טבל: הואיל ונטל את תרומת המעשר על הדמאי, שמדין תורה אינו מחויב בהפרשת תרומת מעשר, נמצא שתרומת המעשר שהכריז מן הוודאי טבל היא, ויש להפריש ממנה תרומת מעשר בטרם יאכלנה הכהן.
שאלה בדין הראשון שבמשנה:
בדין הראשון, "תרומה מן הדמאי על הדמאי", הגדרנו את המקרה כמי שנוטל מדמאי שאינו מחויב מן התורה על דמאי אחר שאולי כן מחויב מן התורה. אך מניין לנו שאין הדבר להיפך - שהדמאי שממנו נוטל את התרומה חייב מן התורה, והדמאי שעליו הוא מפריש אינו מחויב מן התורה?
המפרשים מבארים כי אין חוששים לאפשרות זו, ולפיכך אנו קובעים שההפרשה נחשבת תרומה, ורק שאר הדמאי טעון הפרשת תרומה. הטעם: לגבי דמאי, רוב עמי הארץ מעשרים. מתוך כך ההנחה היא שאף שקיים חשש קל שהדמאי הזה טבל מן התורה, ברמה הבסיסית אנו מניחים שמן התורה אין זה טבל, ולפיכך אין צורך להפריש ממנו תרומות ומעשרות כבמקרה ההפוך.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מצבים: המפריש מן הדמאי על הדמאי או על הוודאי - הפרשתו תרומה, ומכל מקום יחזור ויתרום מן הפריט שעליו הפריש; המפריש מן הוודאי על הדמאי - הפרשתו תרומה הניתנת לכהן, אך אין הכהן אוכלה עד שיפריש ממנה תרומת מעשר; ולבסוף נתבאר מדוע אין חוששים לאפשרות ההפוכה בדין הראשון - משום שרוב עמי הארץ מעשרים.