דמאי, פרק ו', משנה י"א. משנה זו עוסקת במעמדם של פירות הנקנים באזור המכונה סוריא, שהוא בסוריה של ימינו, והשאלה הנדונה בה היא מה דינם לעניין דמאי.
מעמדה המיוחד של סוריא:
סוריא אינה שווה לגמרי לדיני ארץ ישראל, משום שדוד המלך כבש אותה בטרם השלים את כיבוש כל ארץ ישראל. מפני כך לא חלה עליה מעולם אותה קדושת הארץ, ובהלכות רבות היא שונה מארץ ישראל.
אחת ההלכות שבהן נבדלת סוריא היא דין הפירות: התוצרת הגדלה בסוריא חייבת בתרומות ומעשרות, וכן בשביעית ובשמיטה. ואף על פי כן, הקונה תוצרת בסוריא אינו צריך להפריש מעשר של דמאי, לפי שרוב התוצרת הנמכרת בסוריא באה מחוץ לארץ, ואף מחוץ לסוריא עצמה. נמצא שהמעמד הבסיסי הוא שהקונה בסוריא ממי שאינו מארץ ישראל פטור מהפרשת דמאי. שאלת המשנה היא מה הדין כאשר הפירות מזוהים כתוצרת שבאה בפועל מארץ ישראל.
המקרה הראשון - "משל ארץ ישראל הן":
אומרת המשנה: "המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן - חייב לעשר". כלומר, מי שאינו מארץ ישראל מוכר פירות בסוריא, ומודיע לחברו הקונה כי אין אלו פירות סוריים אלא פירות שבאו מארץ ישראל. מאחר שהודיע זאת, מתחייבים הפירות בדמאי והקונה נדרש לעשרם.
אך אם באותה שעה עצמה הוא מוסיף ואומר "מְעֻשָּׂרִין הֵן" - כלומר, אמנם הפירות באו מארץ ישראל, אך כבר הופרש מהם מעשר - הרי הוא "נאמן". ולכאורה הדבר תמוה: הלה עם הארץ, ואין הוא נאמן על הפרשת מעשר, ואי אפשר לסמוך על דבריו. מדוע כאן דווקא נאמן?
"שהפה שאסר הוא הפה שהתיר":
המשנה מבארת: "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". אילו לא היה אומר דבר, היו הפירות מותרים, שכן הנמכר בסוריא נחשב כבא מחוץ לארץ ישראל ומחוץ לסוריא, ואין צורך להפריש ממנו דמאי. הוא עצמו הוא שזיהה את הפירות ואסרם בדבריו, ולפיכך אותו הפה עצמו שאסר הוא הפה שהתיר. כיוון שכל יסוד האיסור אינו אלא מכוח דבריו, הרי מן הרגע שמאמינים לו שהפירות מארץ ישראל, אפשר להאמין לו גם שהמעשר כבר הופרש מהם.
המקרה השני - "משלי הן":
אם אמר המוכר "משלי הן", כלומר הפירות גדלו בשדותיו או בגנו שבסוריא - "חייב לעשר", לפי שהתוצרת הגדלה בסוריא עצמה חייבת במעשר, כאמור לעיל. שהרי בסתם, כשאין ידוע אחרת, מניחים שהפירות באו מחוץ לסוריא ופטורים; אך עם הארץ זה הודיע שהפירות מסוריא, וסוריא חייבת.
ואף כאן, אם הוסיף ואמר "מעושרין הן" - נאמן, מאותו הטעם של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר": אלמלא דיבר, היינו תולים שהפירות באו מחוץ לסוריא והם מותרים, ורק הודעתו שגידלם בסוריא היא המחייבת. לפיכך, בעת שהוא מעיד שהמעשר ניטל, אפשר להאמין לו גם בזאת.
הסייג - כשידוע שיש לו שדה בסוריא:
ואם ידוע שיש לעם הארץ הזה שדה אחת לפחות בסוריא - חייב לעשר, ואף אם הוא אומר שהמעשר הופרש. הטעם לכך: פירות הנקנים מעם הארץ שיש לו שדה בסוריא, אין להניח שבאו מחוץ לסוריא, אלא מאחר שיש לו שדה במקום, יש להניח שבאו משדהו והם חייבים במעשר אף בלא אמירתו. וכיוון שהחיוב אינו נובע מדבריו, שוב אין הוא נאמן לומר שהמעשר הופרש מהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקונה תוצרת בסוריא פטור מדמאי, לפי שרוב הנמכר שם בא מחוץ לסוריא. אך אם הודיע המוכר שהפירות מארץ ישראל, או שגדלו בשדהו שבסוריא - חייב הקונה לעשר. ואם צירף לדבריו שהפירות מעושרים - נאמן, מדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שהרי כל האיסור בא מכוח דבריו. וכל זה כשאין ידוע שיש לו שדה בסוריא; אך אם ידוע שיש לו שדה, החיוב קיים אף בלא אמירתו, ושוב אינו נאמן לומר שהמעשר ניטל.