דמאי, פרק ו, משנה י. המשנה עוסקת בגר צדק שהתגייר ליהדות ולו אח נוכרי, ושניהם ירשו נכסים מאביהם הנוכרי. הבעיה היא שבין הנכסים מצויים דברים האסורים בהנאה, שיהודי אינו יכול להפיק מהם תועלת - כגון עבודה זרה או יין.
דין המשנה:
המשנה מלמדת כי האח היהודי רשאי לומר לאחיו הנוכרי:
"טול אתה עבודה זרה ואני מעות" - הנוכרי לוקח את פסלי העבודה זרה, והגר לוקח את הכסף.
"טול אתה יין ואני פירות" - הנוכרי לוקח את היין האסור בהנאה, והגר לוקח את הפירות המותרים.
מדוע נבדל דין זה מן המשנה הקודמת?
במשנה הקודמת למדנו כי בשני אחים יהודים אין אחד יכול לומר לחברו שייקח מין אחד בעוד הוא עצמו לוקח את המין האחר, משום שיש לו חלק בכל הנכסים. הטעם לכך הוא שירושת יהודי לבניו היא מדאורייתא, מן התורה, ולפיכך במידה מסוימת נראים הנכסים כאילו הם כבר ברשותו ובחזקתו של הבן מיד לאחר מות האב, עוד קודם שחלקו ביניהם. ומכיוון שיש לו חלק בכל אחד מן המינים - בין בשעורים ובין בחיטים - נמצא שבחלוקה בין שני המינים הוא מוותר על חלקו.
אולם בגר היורש את אביו הנוכרי, מן התורה אין זו ירושה כלל, ורק מדרבנן תיקנו חכמים זאת. לפיכך אין הנכסים שייכים לו באמת ואינם נכנסים לרשותו, ומשום כך רשאי הוא לומר לאחיו הנוכרי שייקח את החפצים האסורים עליו והוא ייקח את השאר - שהרי מעולם לא הייתה לו, לגר, בעלות אמיתית על אותם חפצים אסורים.
"ואם משבאו לרשותו - אסור":
המשנה מסיימת וקובעת כי אם באים לעשות חלוקה זו לאחר שהגר כבר זכה בדברים האסורים - הדבר אסור. משזכה בהם, הרי הם שייכים לו, ואיסור הנאה משמעו שאין הוא יכול לקבל אף דבר בתמורתם. נמצא שאם הוא נותן לאחיו את היין האסור ומקבל ממנו את הפירות, הרי קיבל את הפירות בתמורת היין - וזה אסור, שהרי אין לו רשות ליהנות מן היין כלל.
לסיכום: משנה זו מלמדת שהגר ואחיו הנוכרי שירשו את אביהם הנוכרי יכולים לחלק את הנכסים כך שהאיסורים ייפלו בחלקו של הנוכרי והמותר בחלקו של הגר, משום שירושת גר מאביו הנוכרי אינה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים, ולפיכך אין החפצים האסורים נחשבים כמי שבאו לרשותו. אך אם כבר זכה הגר באיסורים - שוב אין החלוקה מותרת, שכן קבלת תמורה בעדם היא הנאה מן האסור.