דמאי, פרק ה', משנה ט'. בטרם נפתח בדברי המשנה, יש להקדים כי קיימת מחלוקת תנאים אם תבואה שגדלה בארץ ישראל בידי נכרי חייבת במעשר או פטורה ממנו. משנתנו נוקטת בעמדה שהתבואה שגדלה בארץ ישראל בידי נכרי חייבת במעשר, על פי הכלל: "אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר" - כוח קניינו של הנכרי בקרקע ארץ ישראל אינו חזק דיו להפקיע את חיובה במעשר. אף שהנכרי עצמו אינו מחויב בהלכות תרומות ומעשרות, אין קניינו בקרקע משנה את מעמדה, ולפיכך פירותיו חייבים.
"מעשרין משל ישראל על של נכרי":
מאחר שמשנתנו סוברת כי הגדל בידי נכרי בארץ ישראל חייב בתרומות ומעשרות, הרי שכאשר לפנינו תוצרת של ישראל ותוצרת של נכרי - ניתן להפריש מזו על זו.
ראוי להדגיש: כשמדובר בהפרשה מתוצרת של ישראל, אין הכוונה לדמאי - פירות הנקנים מעם הארץ, שבהם ייתכן שהישראל אכן הפריש תרומות ומעשרות - אלא לטבל ודאי, פירות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.
וההפרשה מועילה בשני הכיוונים:
"מעשרין משל ישראל על של נכרי" - מתבואת הישראל על תבואת הנכרי.
"ומשל נכרי על של ישראל" - מתבואת הנכרי על תבואה שגדלה ברשות הישראל.
שניהם מחויבים במעשרות במידה שווה, ולפיכך אין הפרש בין הכיוונים.
פירותיהם של הכותים:
לא זו בלבד, אלא שאף מותר להפריש "משל ישראל על של כותים" - מפירות שגידל ישראל, שהם טבל ודאי, על פירות שגידלו הכותים. הכותים היו קבוצת גרים בארץ ישראל, ומשנתנו מניחה שאף אם גיורם תקף, הרי שהיו מקפידים לקיים מצוות לעצמם בלבד ולא נתנו דעתם על קיום מצוות כלפי אחרים - כלומר, לא חששו לאיסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול". לפיכך היו מוכרים לזולתם, בלא כל היסוס, פירות שלא הופרש מהם מעשר, ומותר להניח שהפירות הנקנים מהם הם טבל ודאי.
מכאן שני הדינים שבמשנה:
"משל ישראל על של כותים" - מטבל ודאי של ישראל על תבואת הכותי, הנחשבת אף היא לטבל ודאי.
"ומשל כותים על של כותים" - מפירות כותי אחד על פירות כותי אחר, שכן אנו מניחים ששניהם טבל ודאי.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר אוסר להפריש משל כותים על של כותים - מפירות כותי אחד על פירות כותי אחר. הרב מבאר את טעמו: אפשר שאחד משני הכותים התכוון מתחילה לאכול את פירותיו ולא למוכרם, ומאחר שכוונתו הייתה לאכילה, אכן הפריש מהם מעשרות. משום כך אין ודאות ששני הכותים באותה קטגוריה, ויש לחשוש שמאחד מהם כבר הופרשו מעשרות - ולפיכך אין להפריש מפירותיו של כותי אחד על פירותיו של כותי אחר.
לסיכום: משנתנו נוקטת ש"אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר", ולפיכך תוצרת הנכרי חייבת במעשר, וניתן להפריש מטבל ודאי של ישראל על של נכרי וכן להיפך. כן ניתן להפריש משל ישראל על של כותים ומשל כותים על של כותים, מפני שפירות הכותים בחזקת טבל ודאי. רבי אליעזר אוסר להפריש משל כותים על של כותים, מחשש שאחד מהם התכוון לאכול את פירותיו וכבר הפריש מהם מעשרות.