לפנינו משנה ח' בפרק ז' של מסכת דמאי - המשנה האחרונה של המסכת. המשנה עוסקת במי שהיו לו עשר שורות של חביות יין, ובכל שורה עשר חביות: מאה חביות המסודרות בריבוע נאה של עשר על עשר.
"שורה החיצונה אחת מעשר":
בעל החביות אמר כי אחת השורות החיצוניות תיחשב למעשר עבור שאר תשעים החביות - עשר חביות המהוות שורה חיצונית. אלא שאין הוא מזהה באיזו שורה מדובר: מאחר שנקט בלשון 'שורה חיצונית' בלבד, יכולה הכוונה להיות לכל אחת מארבע השורות החיצוניות של הריבוע.
מכאן מתעוררת השאלה כיצד יופרש מכאן תרומת מעשר. מעשר ראשון עצמו נאכל על ידי כל אדם, אף שמבחינה כספית הוא שייך ללוי, וניתן להחליפו בדבר אחר; אך תרומת מעשר אין להפריש אלא מדבר שהוא מעשר. השאלה, אם כן: מהיכן תבוא תרומת המעשר?
על כך מורה המשנה ליטול שתי חביות הנמצאות באלכסון זו לזו - הפינה הצפון מערבית עם הפינה הדרום מזרחית, או הפינה הצפון מזרחית עם הפינה הדרום מערבית; העיקר שתעמודנה באלכסון זו מזו. אחת משתי חביות אלו - ואף שאין ידוע איזו מהן - היא בוודאי מן המעשר, ויכולה להיחשב תרומת מעשר.
הטעם לכך: מאחר שלריבוע ארבעה צדדים, נטילת שתי חביות באלכסון מבטיחה כי בין שתיהן נכללת בוודאי חבית מאחת השורות שנקבעו למעשר.
לפיכך יש למכור את שתי החביות לכהן במחיר של חבית אחת: אחת מהן שייכת לכהן מבחינה כספית, שהרי היא תרומת המעשר, והשנייה אינה אלא ספק ולפיכך ניתן לקבל עליה תשלום. שתיהן תרומת מעשר בפוטנציה, שכן אין ידוע איזו מהן באה מן השורה החיצונית שנקבעה למעשר.
ראוי לציין כי במקרה זה לא כל החבית נחשבת לתרומת מעשר, אלא מחציתה בלבד, ואת השאר ניתן למכור ולקבל עליו כסף, מאחר שאין מפרישים כאן אלא חמישים אחוז מן המעשר.
"שורה אחת מעשר":
מה הדין כאשר ברצונו להפריש מעשר עבור כל מאה החביות, אך אין הוא מזהה שמדובר דווקא בשורה חיצונית, אלא אומר סתם כי אחת מעשר השורות תיחשב למעשר, ואינו יודע איזו מהן? במקרה זה עליו ליטול שורה שלמה באלכסון - מפינה אחת אל הפינה שכנגדה - ולהחשיבה לתרומת מעשר, ולמוכרה לכהן חוץ מחבית אחת שהיא בוודאי תרומת מעשר, אף שאין ידוע איזו. שכן האלכסון פוגע בהכרח בכל עשר השורות, ומובטח שנכללה בו לפחות אחת מן החביות שבאו מן העשר שהן מעשר.
"חצי שורה אחת מעשר":
מה הדין כאשר החליט להפריש מעשר מחצית החביות בלבד, ואמר שיעשה כן מחצי שורה, בלי לזהות מאיזו? כשבאים לשאול "איזוהי" - אין הוא יודע. על כך אומרת המשנה: "נוטל שתי שורות לאורכן" - עליו ליטול שתי שורות באלכסון, כדי לוודא שנכללה בהן אחת החביות שהיא באמת מן המעשר.
"חבית אחת מעשר":
במקרה האחרון שבמשנה מבאר התפארת ישראל כי מדובר במצב שבו רק אחת מן השורות שבמאה החביות - עשר חביות בלבד - היא באמת טבל, ולפיכך אין צורך אלא בחבית אחת שממנה יפריש מעשר, אך אין הוא מזהה באיזו חבית מדובר.
הוא אומר, אם כן: "חבית אחת מעשר" - אחת החביות כאן היא מעשר, ואינו מפרט איזו, ואינו יודע היכן נמצא הטבל, "ואינו יודע איזוהי". הדין הוא: "נוטל מכל חבית וחבית" - מאחר שכל חבית וחבית עשויה להיות המעשר, עליו להפריש מכל אחת מהן עשרה אחוזים כתרומת מעשר, וכל אותן הפרשות נמכרות לכהן חוץ מאחת מהן, שהיא כמובן שוויה של תרומת המעשר הממשית.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מקרים של קביעת מעשר בלא זיהוי מדויק, ואת הדרך להפריש מהם תרומת מעשר: באמר "שורה החיצונה אחת מעשר" - נוטל שתי חביות באלכסון; באמר "שורה אחת מעשר" - נוטל שורה שלמה באלכסון; באמר "חצי שורה אחת מעשר" - נוטל שתי שורות לאורכן; ובאמר "חבית אחת מעשר" - נוטל מכל חבית וחבית. בכל המקרים הנטילה נמכרת לכהן, חוץ מן החלק שהוא בוודאי תרומת מעשר.
תודה רבה על ההצטרפות ללימוד מסכת דמאי. מחר נפתח, בעזרת השם, במסכת כלאים, בהמשך המסע שלנו דרך המשניות, ובפרט סדר זרעים.