דמאי, פרק ה', משנה ח': הלוקח טבל משני מקומות. במשנה זו אנו עוברים מן הדיון בדמאי אל הדיון בטבל - תוצרת שבוודאי לא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות.
"הלוקח טבל משני מקומות - מעשר מזה על זה":
הקונה טבל משני מקומות שונים רשאי לעשר מזה על זה. כאשר שני המוכרים אומרים במפורש שהתוצרת טבל היא ולא הופרשו ממנה כל המעשרות, נאמנים הם, ושתי הכמויות נחשבות מחויבות במעשר; ולפיכך מותר לעשר אחת מן השנייה.
"אף על פי שאמרו: אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך":
המשנה מעירה כי חז"ל קבעו שאין אדם רשאי למכור טבל אלא במקום צורך. הטעם לכך: חוששים שמא ישכח המוכר להודיע לקונה על מצב התוצרת, והקונה ייכשל באיסור אכילת טבל, שאסור באכילה. לפיכך אין למכור טבל אלא לצורך.
מהו אותו 'צורך'?
לדוגמה: חבר שהתערבו אצלו חולין מתוקנים בטבל, אינו יכול להפריש מתוך התערובת עצמה, שכן עלול הוא להפריש מן החולין שכבר היו פטורים מהפרשת מעשר. לפיכך מוטל עליו לקנות טבל ולהפריש מאותו טבל על רוב הטבל שבתערובת.
אף במצב זה, אין היתר למכור את הטבל אלא לחבר הנאמן בענייני תרומות ומעשרות. וכיצד ינהג עם הארץ שנזדמן לו תרחיש כזה? עליו לפנות אל חבר שיקנה עבורו את הטבל ויפריש בשבילו, וכך מבואר בירושלמי.
נמצא שמשנתנו עוסקת במי שמכר טבל לצורך המותר, או בדיעבד - לאחר שנמכר הטבל אף שלא היה ראוי למכרו. בכל אחד מן המצבים הללו, כאשר שני מוכרים שונים מעידים ששתי הכמויות טבל הן, נאמנים הם, ומותר לעשר מזו על זו.
לסיכום: במשנה זו עברנו מן הדמאי אל הטבל, ולמדנו כי הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה, שכן נאמנים המוכרים בהודעתם שהתוצרת טבל. כמו כן עמדנו על ההגבלה "אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך" - מחשש שיישכח להודיע לקונה - ועל אותו 'צורך': הפרשה עבור תערובת של חולין וטבל, ואף זאת רק במכירה לחבר הנאמן.