דמאי, פרק ז', משנה ז'. המשנה עוסקת באדם הקונה פירות מבעל הבית שהוא עם הארץ - אדם רגיל שיש לו שדות משלו - ובשאלה מתי ניתן להפריש מעשר מקבוצת פירות אחת על חברתה.
לשון המשנה ופירושה:
"הלוקח מבעל הבית" - הקונה פירות מבעל הבית, מעם הארץ שיש לו שדות משלו.
"וחזר ולקח ממנו שנייה" - וחזר וקנה ממנו פעם שנייה.
"מעשר מזה על זה" - מותר לעשר מקבוצת הפירות האחת על הקבוצה השנייה שנקנתה ממנו.
"אפילו משתי קופות" - אף אם הפירות באו משני סלים שונים.
"ואפילו משתי עיירות" - ואף אם נקנו בשתי עיירות שונות.
הטעם לכך: כל עוד ידוע שהפירות באים משדותיו של אותו בעל הבית - ואף אם יש לו שדות בשתי עיירות - הרי הכול מקור אחד. או שעישר את כולם או שלא עישר כלל, ומאחר שהוא עם הארץ מחמירים ותולים שלא הפריש מעשרות. משום כך רשאי הקונה להפריש מן האחד על הכול, שכן הכול שווה באופיו.
שני תנאים כלליים בהפרשת מעשר:
הפירות צריכים להיות מאותו מין. אין מפרישים מעשר ממין תבואה אחד על מין אחר, כגון חיטים על שעורים או שעורים על חיטים - וזה אינו קשור כלל לדיני דמאי.
הפירות צריכים להיות כולם מאותה שנה. אין מפרישים משנה אחת על חברתה, אף שאין זה נוגע לדמאי.
"בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק":
"בזמן שמביאין לו מגנותיו - מעשר מאחד על הכל" - כאשר מביאים לו מגינותיו שלו, רשאי הקונה לעשר מקבוצה אחת על כל השאר מאותו מין, שכן הכול שלו.
"מגנות אחרות - מעשר מכל אחד ואחד" - אם דרכו שמביאים לו מגינות של אחרים, יש לעשר בכל קנייה וקנייה בפני עצמה, מפני שכל קנייה עשויה לבוא ממקור אחר, ואין ידוע שכל המקורות שווים בשאלה אם הופרש מהם מעשר אם לאו.
הירושלמי מציין כי אף כאשר מביאים לו מגינות אחרות, אם עם הארץ אומר שהפירות אינם מעושרים - שמתוצרת זו לא הופרש מעשר - ניתן להאמינו, ולפיכך אפשר להפריש מעשר מן הכול מתוך הנחה שמאף אחד מהם לא הופרש מעשר.
לסיכום: משנה זו קובעת כי הקונה מבעל הבית עם הארץ מעשר מזה על זה - אף משתי קופות ואף משתי עיירות - משום שהכול בא ממקור אחד ודינו שווה, ובתנאי שהפירות מאותו מין ומאותה שנה. במוכר ירק בשוק: אם התוצרת מגינותיו שלו מעשר מאחד על הכול, ואם מגינות אחרות מעשר מכל אחד ואחד, אלא אם כן העיד עם הארץ עצמו שאין הפירות מעושרים.