דמאי, פרק שביעי, משנה שביעית. משנה זו עוסקת בפירות שנתערבו זה בזה כשלכל קבוצה סטטוס אחר, ובשאלה כיצד ניתן להפריש מן התערובת תרומת מעשר בוודאות. לצורך הדוגמה נעסוק בתאנים, ונקדים כמה יסודות שבלעדיהם לא ניתן להבין את דברי המשנה.
יסודות הפתיחה:
ממה מפרישים תרומת מעשר: תרומת מעשר ניתן להפריש רק מדבר שהוא מעשר ממש. אין מפרישים אותה מדבר שכבר הופרשו ממנו המעשר ותרומת המעשר. זהו הגורם המכריע בכל מקרי המשנה.
מהו הטבל שבמשנה: הטבל שבו עוסקת המשנה הוא טבל שהתרומה הגדולה כבר הופרשה ממנו - התרומה מחוץ לתמונה. חסר בו רק המעשר, ובכלל אותו מעשר בכוח כלול גם החלק של תרומת המעשר.
מהם החולין: חולין (מתוקנים) פירושם פירות שכבר ניטלו מהם המעשרות. אין הם חייבים במעשר, ומאותה סיבה אין הם ראויים כלל להפרשת תרומת מעשר.
ההבדל שבין מעשר לתרומת מעשר: את המעשר חייב הבעל ללוי מבחינה כספית, ורשאי הוא לפרוע לו את חובו בכל דרך שהיא, ואף לאכול את הפירות עצמם - אין הוא חייב לתת לו דווקא את אותם פירות שהם המעשר. ואילו תרומת מעשר אסורה באכילה למי שאינו כהן, ולפיכך יש חשיבות מרובה לזהותו של מה שנקבע בסופו של דבר כתרומת מעשר.
"מאה טבל ומאה חולין - נוטל מאה ואחד":
מאה תאנים של טבל מחייבות עשר תאנים למעשר, ואחת מאותן עשר היא תרומת המעשר הניתנת לכהן. אך משנתערבו המאה של טבל במאה של חולין, אין דרך לזהות ממה מפרישים.
המאה הראשונות שיינטלו מן התערובת עלולות להיות כולן מן החולין, שאינן חייבות במעשר ואין מפרישים מהן תרומת מעשר. לפיכך הדרך היחידה להיות מובטח שנלקח לפחות פרי אחד מן הטבל - שהוא חייב במעשר, והמעשר חייב בתרומת מעשר - היא ליטול מעבר למאה החולין תאנה אחת נוספת: מאה ואחת תאנים. את כולן יש להחשיב לתרומת מעשר, ואינן נאכלות אלא לכהן. מבחינה כספית ייתכן שיוכל לקבל על כך פיצוי, שהרי רק אחת מהן היא תרומת מעשר באמת.
"מאה טבל ומאה מעשר - נוטל מאה ואחד":
כאן התערבו מאה תאנים של טבל (מאותו סוג שנתבאר לעיל) במאה תאנים שהופרשו כמעשר ראשון. חשבון החיוב הוא כזה: המאה של מעשר מחייבות עשר תאנים לתרומת מעשר, והמאה של טבל מחייבות תאנה אחת. בסך המאתיים המעורבות נדרשות אפוא אחת עשרה תאנים לתרומת מעשר.
אין די בנטילת אחת עשרה תאנים מן התערובת, שכן כולן עלולות לבוא מן הטבל, ובמאה תאנים של טבל אין אלא עשר תאנים של מעשר בכוח שיכולות להיעשות תרומת מעשר - ולא אחת עשרה. לפיכך נוטל מאה ואחת תאנים, ובכך מובטח שנלקח גם מן המעשר, וכל המאה ואחת מוחשבות לתרומת מעשר הנאכלת לכהן בלבד.
"מאה חולין מתוקנים ומאה מעשר - נוטל מאה ועשר":
במקרה זה נתערבו מאה תאנים של חולין מתוקנים, שהופרשו מהם תרומות ומעשרות ואינם חייבים במעשר כלל, במאה תאנים של מעשר, המחייבות עשר תאנים לתרומת מעשר.
כאן אין די במאה ואחת, אלא יש ליטול מאה ועשר. הטעם: המאה הראשונות עלולות להיות כולן מן החולין המתוקנים, שאינם חייבים במעשר ואינם כשרים לתרומת מעשר. הדרך היחידה לדעת בוודאות שעשר התאנים באות מן המעשר וכשרות להיחשב תרומת מעשר, היא בנטילת מאה ועשר.
"מאה טבל ותשעים מעשר... לא הפסיד כלום":
המשנה ממשיכה במקרה שנתערבו מאה תאנים של טבל בתשעים תאנים של מעשר. המאה של טבל מחייבות עשר למעשר, ואחת מהן לתרומת מעשר; התשעים של מעשר מחייבות תשע תאנים לתרומת מעשר. סך הכול נדרשות מן המאה ותשעים עשר תאנים של תרומת מעשר.
במקרה זה מצבו טוב בהרבה: אף אם כל עשר התאנים שיפריש תבואנה מן הטבל - אין בכך פגם, שהרי במאה תאנים של טבל יש עשר שיכולות להיות מעשר, וכולן ראויות אפוא להיעשות תרומת מעשר עבור כל התערובת. וכן אם כולן תבואנה מן התשעים של מעשר - אף זה כשר, שהרי כל התשעים הן מעשר, ותרומת מעשר ניתן ליטול מכל סוג של מעשר.
הדין הזה עצמו נאמר במשנה גם במקרה הדומה: תשעים של טבל ושמונים של מעשר. חשבון זה מצריך שברים, ונניח אותו בצד, אך היסוד זהה למקרה של מאה טבל ותשעים מעשר.
בשני המקרים הללו "לא הפסיד כלום": אין צורך להפריש יותר מן השיעור המחויב. בעוד שבמקרים הראשונים לא הייתה ברירה אלא להחשיב כמות גדולה בהרבה כתרומת מעשר מחמת הספק, כאן מפריש את הכמות האמיתית המחויבת ויודע בוודאות שהיא באה מן המעשר.
זה הכלל:
המשנה מסכמת: "זה הכלל: כל זמן שהטבל מרובה - לא הפסיד כלום" - כל אימת שהטבל מרובה מן המעשר, אין הבעל מפסיד דבר. כלל זה מבוסס על המקרים האחרונים שנימנו במשנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים שבהם נדרשת הפרשה מרובה מחמת הספק - מאה טבל ומאה חולין (מאה ואחת), מאה טבל ומאה מעשר (מאה ואחת), ומאה חולין מתוקנים ומאה מעשר (מאה ועשר) - ושני מקרים שבהם הטבל מרובה מן המעשר ואין כל הפסד. היסוד המשותף לכולם: תרומת מעשר אינה מופרשת אלא ממה שחייב במעשר, ולפיכך יש ליטול כמות המבטיחה שההפרשה נעשתה בוודאות מן הפירות החייבים.