דמאי, פרק ו', משנה ז'. משנה זו עוסקת בשני אנשים שהם שותפים בכרם, שאחד מהם נאמן על המעשרות והשני אינו נאמן עליהם.
המקרה שלפנינו:
שני שותפים בצרו את כרמיהם לתוך גת אחת, לתוך בית בד אחד:
האחד מעשר - נאמן על המעשרות ומפריש כדין.
והשני אינו מעשר - אינו נאמן על המעשרות, וכל דבר שלו נחשב דמאי.
לאחר הבצירה עתידים הם לחלק ביניהם את היין, וכל אחד ייקח את חלקו. על כך קובעת המשנה: "המעשר מעשר את שלו" - הנאמן מפריש מעשר מן החלק שלו עצמו, "וחלקו בכל מקום שהוא" - וכן מחלקו המצוי אצל חברו, בכל מקום שהוא נמצא.
"אין ברירה":
יסוד הדין בתרחיש זה הוא הכלל 'אין ברירה'. לפיו איננו אומרים שמה שנוטל אדם בסופה של החלוקה היה מיועד לו מתחילה, אלא השותפות חלה בכל חלק וחלק מן היין - אף כל מולקולה שבחלקו היא חצי שלו וחצי של חברו.
ההשלכה למעשה:
מכיוון שאיננו אומרים ברירה, מוטל על הנאמן להתייחס למחצית חלקו כאל דבר שמעולם לא הופרש ממנו מעשר, שכן חמישים אחוז ממנו שייכים באמת לחברו שאינו מעשר. לפיכך חובת ההפרשה שלו כוללת:
את כל חלקו שלו - חמישים אחוז מן היין, שהוא אחראי להפריש עליהם מעשר.
ואת חלקו של חברו - מחצית ממה שהוא לוקח לעצמו נחשבת כשייכת מלכתחילה לחברו, וממילא היא טעונה הפרשה אף היא.
נמצא שהיקף חיובו מגיע לשבעים וחמישה אחוזים.
לסיכום: במשנה זו למדנו בשני שותפים בכרם שבצרו לגת אחת, שהאחד מעשר והשני אינו נאמן על המעשרות. מפני שאיננו אומרים ברירה, אין החלוקה מגלה שהחלק שנטל היה שלו מתחילה, אלא כל טיפה וטיפה משותפת לשניהם. לפיכך "המעשר מעשר את שלו" - הן על מלוא חלקו והן על חלקו המצוי בכל מקום שהוא, ועולה שיעור ההפרשה לשבעים וחמישה אחוזים.