דמאי, פרק ד', משנה ז'. משנה זו עוסקת בעיר התלויה בחמָּרים הבאים אליה ומספקים לתושביה את התוצרת הנחוצה להם, והשאלה הנדונה בה היא האם ניתן לסמוך על דבריהם או לא.
דברי החמָּר בשבח חברו:
חמָּרים המביאים תבואה ונכנסים לעיר, ואחד מהם - שאינו מוכר לאנשי המקום - מעיד בשבחו של חברו בשני אופנים:
"שלי חדש ושל חברי ישן" - התבואה שלו חדשה יותר, ואילו של חברו ישנה ומשובחת יותר. השבח שבתבואה הישנה הוא כפי שראינו במשנה הקודמת: מבחינה הלכתית מותר לאכלה אפילו לפני שהובא העומר; ולחלופין, מבחינת האיכות היא יבשה יותר ולפיכך משובחת יותר.
"שלי עדיין לא ניטלה ממנו טומאת מת, ושל חברי ניטלה ממנו" - אף כאן הוא מעמיד את תוצרתו כפחותה מזו של חברו.
בשני האופנים משבח החמָּר את חברו על חשבון עצמו, ובכל זאת קובעת המשנה: "אינם נאמנים".
מדוע אינם נאמנים?
לכאורה אין לו כל סיבה להיטיב עם חברו, ואם כן מדוע לא ייאמן? הטעם הוא החשש לקנוניה שנעשתה בין החמָּרים: בעיר אחת ישבח האחד את חברו, ובעיר האחרת ישבח החבר אותו. מפני חשש הסידור שביניהם - אינם נאמנים.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שהם נאמנים. לדעתו, החריגה שנהגו בה נעשתה מפני צורכי הפרנסה של תושבי העיר, ולפיכך ניתן לסמוך על דבריהם, ואין צורך לחשוש שמא עשו ביניהם עסקה שבמסגרתה ינהגו להפך בעיר האחרת.
לסיכום: במשנה זו למדנו על חמָּרים הנכנסים לעיר, שאחד מהם משבח את תוצרת חברו על פני שלו - בין בטענת חדש וישן ובין בטענת "לא ניטלה ממנו טומאת מת". חכמים אינם מאמינים לו מחשש קנוניה הדדית בין החמָּרים, ורבי יהודה מכשירם ומאמין להם מפני צורכי הפרנסה של תושבי העיר.