אנו לומדים במסכת דמאי, פרק ח' משנה ו'. המשנה עוסקת באדם הקונה תבואה מן הסיטון - סוחר סיטונאי, המרכז אצלו תוצרת מאנשים רבים - וחוזר וקונה ממנו פעם שנייה.
"הלוקח מן הסיטון וחזר ולקח ממנו שנייה - לא יעשר מזה על זה":
אף על פי שהקנייה השנייה נעשתה מאותו סיטון עצמו, אין המפריש רשאי ליטול מעשר מקנייה אחת על חברתה.
"אפילו מאותו הסוג" - אפילו נלקחה התוצרת מאותה קופה ומאותו סל, ואף שמסתבר לתלות שהכול בא ממקור אחד.
"ואפילו מאותו המין" - אפילו מדובר באותו מין ממש, שעורה או שיפון, שיבולת שועל או חיטה, אין להניח שהתוצרת באה מאותו ספק.
ומכיוון שאין להניח שהכול בא מספק אחד, יש לחשוש שהסיטון קנה מקצת סחורתו ממי שמפריש מעשרות, ומקצתה ממי שאינו מפריש. נמצא שכאשר בא הלוקח להפריש מעשר דמאי מקנייה אחת על חברתה, עלול הוא להפריש מן הפטור על החיוב - מתוצרת שכבר עושרה ופטורה היא - ואין הפרשה זו מועילה.
"נאמן הסיטון לומר משל אחד הם":
מסקנת המשנה היא, שאם מעיד הסיטון ומאמת שהתוצרת כולה באה מאדם אחד - נאמן הוא. משנמסר המידע מפיו, ניתן להפריש דמאי מקנייה אחת על חברתה, וההפרשה מועילה כתיקונה.
נמצא שדין המשנה נאמר דווקא במקום שבו לא נשאל הסיטון, או שאין ללוקח גישה אליו כעת, ולפיכך נותר הוא ללא המידע הדרוש. אך כל שיש בידו לספק את המידע ולהעיד שהכול משל אדם אחד, הרי דבריו נאמנים.
לסיכום: הקונה מן הסיטון פעמיים אינו מעשר מקנייה אחת על חברתה - אף באותו סוג ואף באותו מין - מחשש שהסיטון קיבל את סחורתו ממקורות שונים, ויימצא מפריש מן הפטור על החיוב. ואולם הסיטון נאמן לומר "משל אחד הם", וכשמעיד כן, חוזר הדין ומאפשר להפריש דמאי מזה על זה.