דמאי, פרק ד', משנה ו'. המשנה עוסקת באדם שהגיע לעיר חדשה ואינו מכיר בה איש. אין שם הכשרים, ואין הוא יודע על מי לסמוך בענייני מעשרות ומי מן התושבים נאמן בהם.
הדין במשנה:
הנכנס לעיר ואינו מכיר בה אדם, ושואל את מי שפגש: "מי כאן נאמן? מי כאן מעשר?" - בתשובתו יש להבחין בין שני אופנים:
"אני" - אם ענה הנשאל על עצמו שהוא הנאמן, אינו נאמן על פי אמירתו בלבד, שהרי אין לפנינו ידיעה שיש לו חזקת נאמנות.
"פלוני נאמן" - אם הצביע על אדם אחר, הרי זה נאמן.
טעם ההיתר:
הרמב"ם כותב שיש מושג שאין אדם חוטא במקום שאין לו בכך שום תועלת. במקרה זה אין לנשאל מה להרוויח, ולפיכך לא ישלח את השואל אל אדם שאינו אמין באמת, ומשום כך רשאי לסמוך עליו.
גדרי ההיתר:
היתר זה נאמר דווקא במי שחדש בעיר, ובו הקלו, וכפי שאומר הירושלמי: מפני שהוא זקוק לאכול ואין לו ברירה אחרת. משום כך הקלו לסמוך עליו, בצירוף היסוד שאין אדם חוטא כשאין בכך תועלת לעצמו, ולפיכך נאמן הוא באמירתו שאדם פלוני נאמן.
יתר על כן: אם הלך אל אותו אדם שנשלח אליו, ושאל אותו "מי כאן מוכר ישן?", וענה לו שדווקא אותו אדם ששלחו אליו הוא המוכר - אף שנראה כי השניים מהנים זה את זה, שהאחד מעיד על חברו שהוא נאמן והשני מעיד עליו שהוא מוכר את הישן, וכאילו עשו עסקה משותפת - בכל זאת נאמנים הם. הקלו באורח בעיר שיוכל לסמוך עליהם באופן זמני, עד שיתיישב בה ויברר בדיוק על מי ניתן לסמוך.
שני תנאים להיתר זה:
שלושים יום: ההיתר נוהג כל עוד לא שהה בעיר שלושים יום. משעברו שלושים יום, עליו לקנות ממי שהוחזק בעיניו כאדם נאמן, וזאת אף אם אין הוא מכיר שם איש.
שאינו מכיר אדם: אם הוא מכיר בעיר מישהו, אף אז מוטל עליו לחקור, ואין הוא סומך על אמירה זו אלא כשאינו מכיר בעיר איש.
"מי כאן מוכר ישן?" - שני הסברים:
יש המבינים בפשטות שהחיטה הישנה היא בדרך כלל החיטה המשובחת יותר, ולפיכך הצבעה על אדם כמי שמוכר את הישן היא מחמאה והטבה עמו. לפי זה נראה שהשניים מיטיבים זה עם זה, ויש מקום לחשש של גומלין וחוזרים, שכל אחד מבקש להיטיב עם חברו, והמשנה מלמדת שאין צורך לחוש לכך.
ויש הרוצים להבין שמדובר באיסור חדש, כלומר לפני ט"ז בניסן, בטרם הובא העומר, שעד אז אין היתר לאכול מן התבואה החדשה. לפי הבנה זו מלמדת המשנה שעמי הארץ היו חשודים לא רק על שאינם מפרישים מעשר, אלא אף על איסור חדש, ומשום כך היה נוגע לו לדעת מי מוכר כאן חיטה ישנה.
מפרשים אחרים דוחים הבנה זו, מפני שאין מצינו בשום מקום חשש שעם הארץ ימכור באיסור חדש, או שימכור דבר שיש עליו איסור חדש. לפיכך הם דוחים פירוש זה ומעמידים את הדברים בפשטות, שמדובר בחיטה המשובחת יותר משום היותה ישנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהנכנס לעיר ואינו מכיר בה אדם, אינו סומך על מי שאומר על עצמו "אני נאמן", אך סומך על מי שמעיד על אחר שהוא נאמן, מן הטעם שאין אדם חוטא במקום שאין לו בכך תועלת, ומפני שהוא זקוק לאכול ואין לו ברירה. עמדנו על כך שאין חוששים לגומלין כאשר כל אחד מן השניים מעיד לזכות חברו, ועל תנאי ההיתר - שלושים יום ושאינו מכיר בעיר איש - וכן על שני ההסברים בעניין מכירת הישן: שבח החיטה או איסור חדש.