דמאי, פרק ו', משנה ו'. מכאן ואילך עוברת המשנה מן הדיון באריסים אל שאלה אחרת: איזו מידה של אחריות מוטלת על האדם לוודא שהתוצרת שהוא מוכר תישמר בטהרתה.
דעת בית שמאי:
"לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר" - אין אדם מוכר את זיתיו אלא לחבר בלבד, כלומר לאדם המקפיד לאכול אף את החולין שלו - את מה שאינו תרומה - בטהרה.
הכשר לקבל טומאה:
המשנה עוסקת בזיתים שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, כלומר שלא באו במגע עם אחד משבעת המשקים המכשירים. שהרי בטרם יוכל דבר להיטמא, עליו לבוא תחילה במגע עם משקה - אין הכרח שיהיה רטוב בשעה זו ממש, אלא שבא במגע עם משקה קודם לכן, ובלבד שהדבר נעשה לרצון, ברצונו של בעל התבואה. רק לאחר מכן הוא מוכשר לקבל טומאה.
אף על פי שזיתים אלו טרם הוכשרו לקבל טומאה, סובר בית שמאי כי מאחר שאין דרכם של זיתים להיאכל כמות שהם בלא שיוכשרו, אלא הם עתידים להיסחט לשמן - יש לחוש שאם הקונה אינו חבר, יטמא את הזיתים.
דעת בית הלל:
"אף למעשר" - מותר למכור גם למי שמפריש מעשרות. כלומר, נקבעה כאן דרישה מינימלית: על הקונה להיות אדם המפריש מעשרות, אך אין צורך שיהיה מן המקפידים בדיני טומאה וטהרה, שכן הזיתים עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, ואפשר שלא יוכשרו כלל - שיאכלם קודם שיוכשרו לקבל טומאה.
לסיום מציינת המשנה כי "צנועי בית הלל" - אותם מבני בית הלל שהיו צנועים ומדקדקים במצוות, ומקפידים עד מאוד באופן קיומן - היו נוהגים כדברי בית שמאי, ולא היו מוכרים את זיתיהם, אף אלו שטרם הוכשרו לקבל טומאה, לאדם שאינו מקפיד בדיני טומאה וטהרה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו הבתים בשאלת מכירת זיתים שלא הוכשרו לקבל טומאה: בית שמאי אוסרים למכור אלא לחבר, מחשש שסופם להיסחט לשמן ולהיטמא ביד מי שאינו מקפיד; בית הלל מתירים אף למי שמפריש מעשרות בלבד, שכן אפשר שלא יוכשרו לקבל טומאה כלל. ואף על פי כן, צנועי בית הלל החמירו על עצמם ונהגו כדעת בית שמאי.