דמאי, פרק ג', משנה ו'. משנה זו מציגה לפנינו את המושג 'חמות' - מושג שאין צורך להציגו, שכולנו מכירים אותו. אף על פי כן, חמות זו אינה נושא לבדיחות על חמות, שכן היא דואגת לטובתו של חתנה.
דין הנותן מאכלו לחמותו:
"הנותן לחמותו - מעשר את שהוא מכניס ואת שהוא מוציא, מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל" - מי שנותן את מאכלו לחמותו, ואין היא מן המדקדקים בהפרשת מעשרות, חייב להפריש מעשרות על המאכל שהוא מכניס אליה, ולא רק על מה שהוא לוקח ממנה בחזרה, מפני שהיא חשודה על ההחלפה.
אלא שההחלפה שאנו חוששים לה אינה החלפה לרעתו, אלא דווקא לטובתו: חלק ממאכלו עלול להתקלקל, ואין היא רוצה שיהיה לחתנה מאכל מקולקל אלא מאכל טוב. לפיכך היא עלולה להחליף את מאכלו בחלק ממאכלה שלה, המשובח ממנו. ומפני שאינטרס זה של טובתו עומד לפניה, עליו לחשוש שתיקח את מאכלו מחמת היותו נחות, ולדאוג להפריש מעשרות עוד לפני שהוא נותן לה את מאכלו - אף שמן הדין אמורה היא להחזיר לו את מאכלו שלו. וכל זאת למקרה שהחליפה אותו בחלק ממאכלה והוא אינו יכול להבחין בכך, ונמצא בידו מאכלה שלה, שכבר הופרשו ממנו מעשרות.
טעמו של רבי יהודה:
רבי יהודה מנמק: "רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה" - היא חפצה בטובת בתה ובהצלחתה, ומתביישת מחתנה ומבקשת לוודא שיקבל את הראוי לו. ומכיוון שרבי יהודה הוא הנותן את הטעם שמאחורי הדין, מבואר שאף חלקה הראשון של המשנה מדבריו הוא.
מודה רבי יהודה בפירות שביעית:
"מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית, שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית" - כאשר הוא נותן לחמותו פירות שביעית, אין לחשוש שתחליף אותם ותאכיל את בתה ואת חתנה מאכל של שמיטה שאינו מותר באכילה, כגון פירות שנשמרו בשביעית. הטעם: לדעת רבי יהודה, שביעית היא דבר שאף עמי הארץ מדקדקים בו יותר, ומחשיבים אותה למצווה ולעבירה משמעותית, ולפיכך אין לחשוש שיתנו את הדבר הלא נכון בשמיטה. החשד הקיים לעניין מעשרות אינו קיים לעניין שביעית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהנותן מאכלו לחמותו שאינה מדקדקת במעשרות - מפריש מעשרות על מה שהוא מכניס ועל מה שהוא מוציא, מפני החשש שתחליף את המתקלקל בשל דאגתה לטובתו. רבי יהודה מנמק זאת ברצונה בתקנת בתה ובבושתה מחתנה, ומודה שבפירות שביעית אין לחשוש להחלפה, שכן אף עמי הארץ מדקדקים בשביעית.