דמאי, פרק ז, משנה ה. במשנה הקודמת עסקנו במי שקונה יין מכותים, שהוא ודאי טבל, ובאדם המגלה סמוך לשבת או בשבת עצמה שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות. למדנו כי בהסתמך על העיקרון של ברירה יכול הוא לקבוע כי חלקים מן היין ייחשבו בעתיד לתרומה ולמעשר, ולשתות את השאר - שכן למפרע ייקבע שמה ששתה הוא חולין, ומה שיפריש לאחר מכן הוא התרומה והמעשר.
בדומה לרעיון זה דנה משנתנו במי שגילה סמוך לשבת שיש לו פירות שלא הופרשו מהם תרומה ומעשר, ואינו יכול להגיע אליהם - הפירות מונחים בביתו והוא נמצא בבית המדרש או בשדה, ואין בידו להפריש לפני כניסת השבת. מה עליו לעשות?
מקרה ראשון - תאנים של טבל:
עליו לומר: "שתי תאנים שאני עתיד להוציא ולהפריש אחר כך - הרי הן תרומה", וכן לקבוע את שאר ההפרשות. הרי סדר הקביעה מתוך מאה תאנים:
שתי תאנים מתוך מאה - תרומה, שהיא אחד חלקי חמישים.
עשר תאנים - ולמעשה קצת פחות מעשר, תשע נקודה שמונה - מעשר ראשון.
תשע הנותרות - או קצת פחות מתשע - מעשר שני.
על בסיס קביעה זו הוא אוכל, ושוב - בהסתמך על ברירה.
מקרה שני - תאנים של דמאי:
מה יהיה אם התאנים אינן טבל אלא דמאי, כלומר שהתרומה כבר הופרשה מהן והספק הוא רק אם הופרשו מהן מעשרות? כבר למדנו קודם לכן במסכת שבדמאי ניתן להפריש בשבת עצמה, להפריש את המעשרות ולאכול את השאר. לפיכך אומר הוא בשבת:
"מה שאני עתיד להפריש למחר" - בשעה שארצה לאכול - הרי הוא מעשר, והכוונה לאחד ממאה מן הסך הכול המונח שם.
ושאר המעשר סמוך לו - ואותו אחד ממאה שעשיתי מעשר בתחילה, הוא שיהיה תרומת מעשר על שאר המעשר.
ומעשר שני בצפונו או בדרומו - ומכיוון שמדובר בדמאי, רשאי הוא לזהות ולקבוע את מקומם של הפריטים הללו.
"ומחולל על המעות" - מעשר שני נפדה על הכסף שהפרשתי.
ועל בסיס אמירה זו יוכל לאכול את הדמאי בשבת.
לסיכום: משנתנו לימדה כיצד נוהג מי שאינו יכול להפריש קודם השבת: בטבל הוא קובע מראש, מכוח ברירה, אילו תאנים תהיינה תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני, ואוכל את השאר; ובדמאי, שבו ההפרשה אפשרית בשבת עצמה, הוא קובע את המעשר, את תרומת המעשר שממנו ואת מקומו של מעשר שני, ומחלל אותו על המעות.