דמאי, פרק ד', משנה ה'. במשניות הקודמות למדנו כי בשבת הקלו חכמים בענייני דמאי ולהאמין לעם הארץ. משנה זו מונה מקרים שבהם ניתן לסמוך עליו אף בימות החול.
השולח את מי שאינו נאמן לקנות ממי שנאמן:
אדם אומר למי שאינו נאמן על המעשרות: "קח לי ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר" - כלומר, אין רצוני שתביא ממי שכמותך, אלא ממי שנאמן ורגיל להפריש מעשרות. קובעת המשנה: "אינו נאמן". הטעם: השליח עשוי לקנות ממי שאינו ראוי כלל לאמון, ולתרץ בדיעבד: "בעיניי הוא נאמן, ואני מאמין לו" - שכן הגדרת הנאמנות בפיו היא עניין סובייקטיבי, המסור לשיקול דעתו.
"מאיש פלוני - הרי זה נאמן":
אך אם ייחד לו המשלח אדם מסוים שידוע לו כנאמן, והורה לו להביא ממנו דווקא - הרי זה נאמן לומר שאכן קיבל מאותו אדם. מדוע נאמן בזה? מפני שהדבר בר בדיקה: אפשר לפנות אל אותו אדם ולשאול אם באמת בא אליו ולקח ממנו, והשליח חושש שייתפס בשקרו. כאן אין בידו את התירוץ שבמקרה הראשון, שכן אין זו קביעה סובייקטיבית אלא עובדה אובייקטיבית: או שקיבל מאותו אדם או שלא קיבל ממנו - ולפיכך חושש הוא לשקר.
"לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן":
ומה הדין אם הלך ליקח מאותו אדם מסוים, וחזר ואמר: לא מצאתיו, ולקחתי לך מאדם אחר שהוא נאמן? עדיין אינו נאמן, משום שאין הוא בר סמכא לשפוט מי נאמן ומי אינו נאמן, ואין לסמוך על אדם שאינו נאמן על המעשרות בקביעה זו.
לסיכום: משנה זו מלמדת כי מי שאינו נאמן על המעשרות אינו נאמן כאשר נשלח להביא "ממי שהוא נאמן", שכן הקביעה מסורה לשיקול דעתו הסובייקטיבי; אך כאשר נשלח אל "איש פלוני" מסוים - נאמן, מפני שדבריו ניתנים לבדיקה והוא חושש להיתפס בשקרו. ואם חזר ואמר שלא מצא את אותו אדם ולקח מאדם אחר הנאמן בעיניו - שוב אינו נאמן, כדין המקרה הראשון.