דמאי, פרק שני, משנה ה. במשנה הקודמת למדנו על אותם המוכרים כדרכם במידה גסה, כלומר בכמויות גדולות, שהותר להם למכור דמאי מתוך הנחה שהלוקח הוא זה שיידרש להפריש את מעשרות הדמאי.
שיטת רבי מאיר:
במשנתנו בא רבי מאיר וקובע כי הקביעה אם מדובר במידה גסה או דקה נעשית לפי הרגילות שבאותו סוג פרי, ולא לפי המקרה הפרטי שלפנינו:
"את שדרכו למודדו בגסה, מדדו בדקה - תיפול דקה לגסה" - פרי שדרכו להימדד בכמות גדולה, ובמקרה זה אירע שנמדד בכמות קטנה, הולכים אחר הכלל של המידה הגסה, שהיא הרגילה בפרי מסוג זה. לפיכך יהיה המוכר פטור מלהפריש את מעשרות הדמאי.
"את שדרכו למודדו בדקה, ומדדו בגסה - תיפול גסה לדקה" - פרי שדרכו להימדד בכמות קטנה, שהמוכרו חייב להפריש את מעשרות הדמאי, ובמקרה זה אירע שנמכר בכמות גדולה, הולכים אף כאן אחר הרגילות - מידה דקה - וממילא הוא חייב בדמאי, אף שבמקרה זה נמכר במידה גסה.
נמצא לשיטת רבי מאיר, כי הולכים אחר הנורמה הקבועה באותו סוג פרי, ולא אחר המקרה המסוים שלפנינו.
איזוהי מידה גסה?
"ביבש - שלושה קבין" - במדידת דבר יבש, שלושה קבין.
"ובלח - דינר" - במדידת דבר לח, המדידה נעשית לפי משקל, כשיעור דינר.
משהגיעה הכמות לשיעור זה, נחשבת היא מידה גסה, והמוכר פטור מדמאי.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי אומר: "סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק, כל זמן שהוא מוכרן אכסרה - פטור" - סלים של תאנים וענבים וקופות מלאות ירקות, כל זמן שהמוכר מוכרם באומדנא ואינו מקפיד על הכמות המדויקת, פטור מדמאי. עצם העובדה שאין הוא מקפיד על הכמות מעידה שמדובר בסוג פרי הנמכר בדרך כלל בכמויות גדולות, ולפיכך נחשב הדבר כמידה גסה, והוא פטור מלהפריש דמאי קודם המכירה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיטת רבי מאיר, שהחיוב בדמאי נקבע לפי דרכו הרגילה של הפרי - אם דרכו במידה גסה, אף כשנמדד בדקה הוא פטור, ואם דרכו במידה דקה, אף כשנמדד בגסה הוא חייב. עמדנו על שיעורה של מידה גסה: ביבש - שלושה קבין, ובלח - דינר. ולבסוף למדנו את דברי רבי יוסי, שסלי תאנים וענבים וקופות ירק שנמכרים באכסרה, ללא הקפדה על הכמות, נחשבים מידה גסה והמוכרם פטור מדמאי.