דמאי, פרק ו', משנה ה'. אף משנה זו עוסקת באריס ישראל המקבל תוצרת מבעל הבית שהוא כהן או לוי, בהסכם של חלוקה באחוזים. אלא שכאן אין מדובר בקבלת קרקע ובעיבוד שדה, אלא בקבלת זיתים לצורך סחיטתם לשמן.
לשון המשנה:
"המקבל זיתים לשמן - כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה" - כאשר אין האריס מקבל שדה כדי לעבדו, אלא מקבל את זיתיו של המטע כדי להפוך אותם לשמן, חלוקת התרומה נעשית באותו אופן שבו נחלקים החולין.
התנא קמא מחדש כאן חידוש בניגוד למשנה הקודמת. במשנה הקודמת, כאשר האריס מקבל קרקע מכהן או מלוי, ההבנה היא שהכהן או הלוי זוכה בכל התרומות והמעשרות שיש בתוצרת. אך במקרה שלפנינו, שבו אין האריס מקבל קרקע אלא רק את עיבוד הזיתים והפיכתם לשמן, לא ויתר האריס על חלקו בתרומות ובמעשרות:
חלקו של האריס: התרומות והמעשרות שבחלקו נשארים בידו, והרשות בידו לתתם לכל כהן או לוי שיחפוץ.
חלקו של בעל הבית: האחוז ההולך לבעל הבית נשאר בידו כמובן, ובכלל זה התרומות והמעשרות שבחלקו.
נמצא שהתרומות והמעשרות נחלקים ביניהם שווה בשווה, שלא כמשנה הקודמת שבה קיבל האריס קרקע, ולפיכך הכול הולך לבעל הבית.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: ישראל שקיבל מכהן ומלוי זיתים לשמן במחצית שכר - המעשרות לבעלים" - רבי יהודה חולק וסובר כי דין זה שווה לדין המשנה הקודמת.
שני מקרים נכללים בדבריו:
ישראל שקיבל מכהן או מלוי זיתים לשמן - כדי להפוך אותם לשמן.
מקרה של מחצית שכר - מקרה דומה, אלא שההבדל בו הוא שהאריס אף עוסק בצד העסקי: הוא מוכר את השמן, והרווחים נחלקים ביניהם.
בשני המקרים הללו, אף על פי שאין קרקע מעורבת, סובר רבי יהודה שהמעשרות לבעלים - כל התרומות והמעשרות הולכים לבעל הבית שהוא כהן או לוי, שכן ההבנה היא שהבעלים הוא זה שזוכה להחזיק בכל התרומות והמעשרות.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בדין המקבל זיתים לשמן מכהן או מלוי, ללא קבלת קרקע. לדעת תנא קמא, מאחר שאין כאן קבלת קרקע, לא ויתר האריס על חלקו, והתרומות והמעשרות נחלקים ביניהם כשם שנחלקים החולין, והאריס רשאי לתת את חלקו לכל כהן או לוי שיחפוץ. ולדעת רבי יהודה, אף בזיתים לשמן ואף במחצית שכר, שבה שותף האריס גם במכירה וברווחים, כל המעשרות לבעלים.