דמאי, פרק ג', משנה ה'. המשנה שלפנינו עוסקת בהתנהלות עם הפונדקית - אישה בעלת פונדק, שאצלה היו האורחים מפקידים את חפציהם ואף את מזונם, ומצפים לקבלו בחזרה לאחר זמן.
דין המשנה:
המפקיד את מזונו אצל הפונדקית - "מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה". כלומר, שתי חובות הפרשה מוטלות עליו:
בשעת הנתינה: אף שאין זו מכירה אלא הפקדה בלבד, והמזון נשאר שלו, עליו להפריש מעשרות ממה שהוא נותן לה.
בשעת הנטילה: גם כאשר הוא מקבל את מזונו בחזרה מידה, עליו לעשר שוב.
וטעם הדבר - "מפני שהיא חשודה לחלוף": הפונדקית חשודה להחליף את מוצריו במוצריה שלה, ומכיוון שהיא בכלל החשודים על המעשרות, פירותיה נחשבים דמאי. לפיכך, בשעה שהוא מוציא את המזון מתחת ידו, מוטלת עליו האחריות להפריש - שהרי החבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. וכן בשעה שהוא מקבל את המזון בחזרה, שמא החליפה במוצריה.
סברת תנא קמא:
דעה זו מניחה כי כוונת הפונדקית בהחלפת המזון היא לתועלתו של האורח: היא מבקשת לוודא שיקבל מזון טוב, ומאחר שנראה בעיניה כי מזונה שלה משובח יותר, היא מחליפה בו את מזונו. מכיוון שהיא פועלת לטובתו, יש לחוש לה, ולפיכך נדרש המפקיד להפריש מעשרות מראש - עוד לפני שהוא נותן לה את המזון.
שיטת רבי יוסי:
אמר רבי יוסי: "אין אנו אחראין לרמאין" - אין אחריותנו מוטלת על הרמאים ועוברי החוק המחליפים את חפצי הזולת. לדעתו, "אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה": אין הוא מחויב להפריש מעשרות קודם הנתינה מחשש שתיקח לעצמה את שאינה רשאית לקחת, אלא רק ממה שהוא נוטל ממנה בחזרה, שכן שמא נתחלף במוצריה, ובזה מוטלת החובה עליו עצמו.
יסוד מחלוקתו: רבי יוסי סובר כי אין הפונדקית מחליפה לתועלתו של האורח, אלא מפני שהיא גזלנית. לפיכך אין לחוש לה, ואין המפקיד נדרש להרחיק לכת ולדאוג שהגזלן יקבל דווקא אוכל מעושר - האחריות בכך היא של הגזלן, שכלל לא היה רשאי לקחת את שאינו שלו.
לסיכום: נחלקו התנאים בטעם חשד ההחלפה של הפונדקית. לדעת תנא קמא היא מחליפה לתועלת האורח, ולפיכך יש לחוש לה ולעשר הן את הנמסר לה והן את הנלקח ממנה. ולדעת רבי יוסי היא מחליפה מפני גזלנותה, ומשום ש"אין אנו אחראין לרמאין" - אינו מעשר אלא את מה שהוא נוטל ממנה בחזרה.