דמאי, פרק ו, משנה ד. המשנה עוסקת בשאלה למי שייכות התרומות והמעשרות בשדה שנתקבל באריסות, כאשר בעל השדה הוא כהן או לוי, וכן בדינו של מעשר שני בשדה שנתקבל מבעל בית ירושלמי.
ישראל שקיבל שדה מכהן ומלוי:
ישראל רגיל המקבל שדה באריסות באחוזים מכהן או מלוי - "המעשרות לבעלים", כלומר המעשרות שייכים לבעל השדה. בשונה מן המשנה הקודמת, שבה בעל השדה היה ישראל רגיל ונחלקו התנאים אם הכהן או הלוי הוא האריס, בתרחיש זה, שבעל השדה הוא כהן או לוי, הכול מסכימים שכל התרומות והמעשרות - ואפילו האחוזים השייכים לאריס - הולכים לבעל השדה. הטעם: מאחר שאני בעל השדה, ציפיתי שכל המעשרות יינתנו לי, וציפייה זו הייתה חלק מן ההבנה שבעסקה.
מחלוקת רבי שמעיה וחכמים במעשר שני:
רבי שמעיה בא לחדש דין במקרה נוסף, בעניין מעשר שני, הנאכל בירושלים. וכך הוא אומר: "הקרתני שקיבל שדה מירושלמי - מעשר שני שלו לירושלמי". 'קרתני' הוא מי שגר בקריה, בכפר מחוץ לירושלים, כלומר מי שאינו מתושבי ירושלים. אריס קרתני שקיבל באחוזים שדה מבעל בית ירושלמי - כל המעשר השני של אותו שדה נמסר לבעל הבית הירושלמי, ואף חלקו של האריס בכלל זה, שכן מאחר שהבעלים גר בירושלים, זו ההבנה שבין הצדדים.
וחכמים חולקים ואומרים: "רשאי הוא הקרתני לעלות ולאכול בירושלים". לדעתם אין כל ייחוס מיוחד ואין מעמד מיוחד למי שגר בירושלים; פשוט מקרה הוא שהוא מתגורר שם, ואפשר שהדבר נוח לו יותר. אף הקרתני, היושב מחוץ לירושלים, יכול באותה מידה לעלות ולאכול את אותם מאכלים בירושלים, ואין הוא ככהן או כלוי שיש להם זכויות בדבר. לפיכך, במעשר שני כל אחד מקבל את חלקו:
האחוז מן היבול של מעשר שני השייך לבעל הבית - הולך לבעל הבית.
האחוז השייך לאריס - הולך לאריס.
וכל אחד מהם יכול לאכול את חלקו בירושלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים. הראשון: ישראל שקיבל שדה באריסות מכהן או מלוי - כל המעשרות לבעל השדה, ובזה אין מחלוקת, שכן כך הייתה ההבנה שבעסקה. השני: מחלוקת רבי שמעיה וחכמים בקרתני שקיבל שדה מירושלמי - לדעת רבי שמעיה כל המעשר השני לירושלמי, ולדעת חכמים אין מעמד מיוחד ליושב ירושלים, ורשאי הקרתני לעלות ולאכול את חלקו בירושלים.