לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת דמאי, העוסקת בהפרשת תרומות ומעשרות שנעשתה בערב שבת, ובשאלה מה מותר ומה אסור לעשות בהן בשבת עצמה. נעיין בלשון המשנה ובדיוקיה.
"מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי":
המשנה מדברת באדם שבערב שבת ייחד וקרא שם לחלקים מן התוצרת שברשותו:
"תרומת מעשר של דמאי" - תוצרת שקנה מעם הארץ. הוא הפריש ממנה תחילה מעשר ראשון, ומתוכו הוא מפריש את תרומת המעשר שצריכה להינתן לכהן.
"מעשר עני של ודאי" - מעשר עני מתוך טבל ודאי, כלומר תוצרת שלא נקנתה מעם הארץ אלא באה משדה שידוע בבירור שיש להפריש ממנו מעשרות.
"לא יטלם בשבת":
אף שקרא להם שם, אין הוא רשאי להפרישם ולהוציאם בפועל בשבת. לביטוי זה שני פירושים:
אף שייחד את החלקים מערב שבת, אין הוא יכול להפרישם ולהוציאם בשבת בפועל, שאין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת.
ואף אם הפרישם עוד לפני שבת, אין הוא יכול לתתם לכהן או לעני בשבת, שנתינה זו אינה מותרת בשבת.
"אם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו - יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם":
אם הכהן או העני רגילים לאכול אצלו בקביעות, רשאים הם לבוא ולאכול. אין זו נתינת מתנה בשבת, אלא אכילה אצלו כדרך אורחיו. אולם תנאי יש בדבר: "ובלבד שיודיעם" - עליו להודיע להם שהם אוכלים את המגיע להם על פי דין, ולא משל בעל הבית - בין תרומת מעשר ההולכת לכהן ובין מעשר עני ההולך לעני. שאם לא כן, נמצא שהוא מאכיל את אורחיו מתרומות וממעשרות שאינם שלו, וזה אסור.
מדוע נקטה המשנה דווקא בתרומת מעשר של דמאי?
שהרי במעשר עני נקטה המשנה במקרה של ודאי, בתוצרת שבוודאות חייבת בהפרשת מעשר עני. מדוע, אם כן, לא נקטה גם בתרומת מעשר של ודאי?
הטעם הוא, שהמשנה עוסקת בישראל שקנה דמאי ונותן ממנו את מתנות הכהונה או את מתנות העני. אדם זה ישראל הוא ולא לוי, ולכאורה אין תרומת מעשר בידו כלל: תרומת מעשר במצב הרגיל שייכת ללוי, והלוי הוא זה שצריך לתתה לכהן. המצב היחיד שבו יש לישראל תרומת מעשר לתת, הוא כאשר הוא עצמו מפריש את המעשר ראשון ומוציא ממנו את תרומת המעשר.
וזאת דווקא בדמאי: מכיוון שהדבר ספק, אין הישראל צריך לתת את המעשר ראשון ללוי, ולפיכך הוא עצמו האחראי לתת את תרומת המעשר לכהן. לכן נקטה המשנה בתרומת מעשר של דמאי, ולא בתרומת מעשר של ודאי.
לסיכום: משנה זו עוסקת במי שקרא שם בערב שבת לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי. למדנו כי אין להפרישם ולתתם בשבת, אך אם הכהן או העני רגילים לאכול אצלו - יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם שהם אוכלים את המגיע להם ולא משל בעל הבית. ועמדנו על הדיוק בלשון המשנה: תרומת מעשר נזכרה דווקא בדמאי, שכן רק בו מוטלת על הישראל עצמו האחריות להפריש מעשר ראשון ולהוציא ממנו את תרומת המעשר לכהן.