דמאי, פרק ב', משנה ד'. משנה זו עוסקת בחריגים - במי שאינו חייב להפריש דמאי בנסיבות מסוימות. המשנה פותחת בדינם של הנחתומין, האופים.
הנחתומין - הקלה בהפרשה:
הנחתומין הם אופים קמעונאים, וככלל במשנה מוכר קמעונאי חייב להפריש דמאי בטרם ימכור את הפרי. אולם בנחתומין נעשה חריג: חכמים לא חייבו אותם להפריש את המעשרות כולם, אלא "כדי תרומת מעשר וחלה" בלבד:
שיעור תרומת מעשר - אחד ממאה מן הסך הכול. שהרי המעשר עצמו הוא עשירית, ותרומת מעשר היא עשירית ממנו.
חלה - חובה נפרדת החלה עליהם בכל אופן.
זה כל מה שהם נדרשים להפריש, ואין הם חייבים להפריש מעשר שני.
ואולם, הותר להם הדבר רק כשהם מוכרים לחברים ולא לעמי הארץ, שאז הם יודעים שהחבר עצמו יקפיד להפריש את המעשר השני. אם הם מוכרים לעם הארץ, חייבים הם להפריש מעשר שני מראש.
הגמרא מבארת את טעם ההיתר: הנחתומין באותה תקופה היו נתונים בלחץ מצד השלטון למכור את הלחם במחיר נמוך מאוד, ומחמת הלחץ הכלכלי שבו היו שרויים העניקו להם חכמים הקלה זו.
החנווני הקמעונאי:
מוכרים קמעונאיים, בעלי חנויות, אינם רשאים למכור דמאי, ושני טעמים נאמרו בדבר:
מכיוון שהם מוכרים בקמעונאות, רווחיהם מרובים יותר, ולפיכך מצפים מהם שיוכלו לעמוד בחיוב הפרשת הדמאי.
מפני שאף ילדים באים לקנות אצלם, ומן הילדים אין לצפות שיפרישו מעשרות - ולכן מוטלת ההפרשה על החנווני.
"משפיעים במגסה":
המשנה קובעת כלל: כל המוכר בכמויות גדולות, כלומר המוכר בסיטונאות, מותר לו למכור דמאי. הסיטונאים היו נותנים כמות גדולה של סחורה, ומנהגם היה לתת יותר מן המידה הרגילה, ומשום כך לא הרוויחו רווח גדול. לפיכך לא הטילו עליהם חכמים את האחריות הנוספת של הפרשת הדמאי, והיא מוטלת על הקונה.
ומי הם הדוגמאות ל'משפיעים במגסה'? הסיטונאים, הסוחרים הגדולים המוכרים לחנויות הקמעונאיות, וכן אלו המוכרים את התבואה לכל הקמעונאים - אף הם נחשבים ל'משפיעים במגסה'.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החריגים לחיוב הפרשת דמאי: הנחתומין, שחכמים חייבו אותם ב"כדי תרומת מעשר וחלה" בלבד ולא במעשר שני - וזאת מחמת הלחץ הכלכלי שהוטל עליהם מצד השלטון, ובתנאי שהם מוכרים לחברים ולא לעמי הארץ; החנווני הקמעונאי, שאינו רשאי למכור דמאי מפני ריבוי רווחיו ומפני שאף ילדים קונים אצלו; ולעומתם ה'משפיעים במגסה', הסיטונאים המוכרים בכמויות גדולות ובמידה גדושה, שרשאים למכור דמאי, וחובת ההפרשה מוטלת על הקונה.