דמאי, פרק חמישי, משנה ד'. משנה זו היא המשך לרעיונות שבמשנה הקודמת, ועוסקת בקניית לחם ובשאלה האם יש לחשוש שמא ממקצת הלחם הופרש מעשר וממקצתו לא.
מהו 'פלטר':
הפלטר הוא מוכר לחם, ואין הוא אופה את הלחם בעצמו. השאלה העומדת לדיון היא האם הפלטר קונה את סחורתו מכמה אופים שונים או מאופה אחד בלבד.
דעת רבי מאיר:
"הלוקח מן הפלטר - מעשר מכל תפוס ותפוס, דברי רבי מאיר" - הקונה לחם מן הפלטר חייב להפריש מעשר מכל צורה וצורה בפני עצמה. הצורות השונות עשויות להגיע מאופים שונים, ולפיכך יש לחשוש שמא מאחד מהם הופרש מעשר ומן האחר לא.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: מאחד על הכל" - לדעתו רשאי הקונה להפריש מלחם אחד על כל הלחמים שקנה מפלטר אחד, ואין צורך לחשוש, משום שהפלטר מקבל את סחורתו מאופה אחד, וזהו כל היקף החשש.
אולם אף לדעת רבי יהודה אין הדבר נכון אלא כאשר הכל מאותו יום, כפי שלמדנו במשנה הקודמת: אף באופה אחד, אם יש בידו מן היום ומן האתמול, יש לחשוש שמא באו משני מקורות תבואה שונים. נמצא שדבריו "מאחד על הכל" נאמרו רק על מה שנאפה באותו יום, אף אם הלחמים מטפוסים ומצורות שונות.
הודאתו של רבי יהודה בלוקח מן הנחתום:
"מודה רבי יהודה בלוקח מן הנחתום שהוא מעשר מכל אחד ואחד" - הנחתום היה מוכר לחם שבידו הזכות הבלעדית למכור את כל הלחם שבעיר, וכשמו כן הוא: מונופול על מכירת הלחם. מטבע הדברים הוא מקבל את סחורתו מכל האופים שבעיר, ולפיכך מודה רבי יהודה לרבי מאיר שיש להפריש מעשר מכל צורה וצורה בפני עצמה, שכן כל צורה עשויה לבוא מאופה אחר - אחד שעישר ואחד שלא עישר.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בקונה לחם מן הפלטר: רבי מאיר מחייב להפריש מעשר מכל צורה בפני עצמה, מחשש שהצורות באו מאופים שונים; ורבי יהודה מתיר להפריש מאחד על הכל, בהניחו שהפלטר קונה מאופה אחד, ובתנאי שהכל מאותו יום. אך בלוקח מן הנחתום, שבידו המונופול על מכירת הלחם בעיר והוא מקבל מכל האופים, מודה רבי יהודה שיש לעשר מכל אחד ואחד.