דמאי, פרק ג', משנה ד'. משנה זו מעמידה לפנינו את דמותו של הכותי. הכותים היו קבוצת אנשים שמלך אשור הושיב בשומרון, בסוף ימי בית המקדש הראשון, במקומם של עשרת השבטים. הם התגיירו מפני פחדם מן האריות שהחלו לטרוף אותם, ובגמרא נחלקו אם היו גרים אמיתיים אם לאו. בהמשך ההיסטוריה, כאשר נמצא שהם עוסקים בעבודה זרה ממש, עשו אותם חכמים לגויים גמורים - אף לפי הדעה שבתחילה נחשבו לגרים גמורים - וכל דיניהם כדין גויים.
משנתנו דנה בתקופה שבה עדיין התקבלו הכותים כיהודים, אלא שהיו חשודים בענייני טומאות ומעשרות באופן כללי; ובאה המשנה ללמד את היוצא מן הכלל בעניין זה. ישנן כמה דרכים לבאר את המשנה, ואנו נסתפק בביאורה לפי פירוש הרב.
המוליך חיטים לטוחן:
"המוליך חיטים לטוחן כותי, או לטוחן עם הארץ - בחזקתן למעשר ולשביעית" - המביא את חיטיו לטוחן כותי או לטוחן שהוא עם הארץ, רשאי להניח שהקמח שקיבל בחזרה בא מן החיטים שנתן, ושלא הוחלפו בשל אחרים. לפיכך, אם כבר הפריש מהן מעשר - עומדות הן בחזקתן; ואם היו פירות שביעית מלפני זמן הביעור, שעדיין מותרים באכילה בשונה מלאחר הביעור - אף הם עומדים בחזקתם.
"לטוחן נוכרי - דמאי" - אם הטוחן נוכרי, דין הקמח שקיבל כדין דמאי. מדוע? מפני שאנשים רבים מביאים את חיטיהם לאותו טוחן עצמו, ויש לחוש שהחליף את חיטיו בחיטיו של יהודי אחר שהוא עם הארץ - ומשום כך עליו לחשוש לדמאי.
המפקיד פירותיו:
"המפקיד פירותיו אצל הכותי או אצל עם הארץ - בחזקתן למעשר ולשביעית" - אף כאן רשאי הוא להניח שאין הם מחליפים את הפירות בפירותיהם.
"אצל נוכרי - כפירותיו" - המפקיד את פירותיו אצל נוכרי, שאינו איש מקצוע אלא אדם פרטי שהופקדו בידו הפירות, דין מה שקיבל בחזרה כדין פירותיו של הנוכרי עצמו, הפטורים מן המעשר. לפיכך רשאי הוא להקל ולומר שאף אם קיבל משל הנוכרי - פטור מן המעשר.
ומה בין זה לזה? בטוחן, שהוא איש מקצוע, נדרש לחשוש לדמאי משום שרבים מביאים אליו את תבואתם לטחינה, ויש לחוש שהחליף בשל אחרים. אך בהפקדה מדובר במי שהפקיד אצלו את פירותיו באופן אישי, ואין להניח שיהודים אחרים הפקידו אצלו אף הם; ולפיכך, אם החליף - בשל עצמו החליף.
"רבי שמעון אומר: דמאי" - רבי שמעון חולק וסובר שאף במפקיד אצל נוכרי יש להחשיב את הפירות כדמאי, שכן כשם שאדם זה הפקיד אצלו את פירותיו, יש לחוש שאף יהודים אחרים הפקידו אצלו, ושמא החליף את הפירות בפירותיהם - ולכן דין מה שמקבל בחזרה כדין דמאי.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינם של הכותי, עם הארץ והנוכרי בשני מקרים: המוליך חיטים לטחינה - שאצל כותי ועם הארץ עומדים הפירות בחזקתם למעשר ולשביעית, ואצל טוחן נוכרי הרי הם דמאי, מחשש החלפה בתבואת אחרים; והמפקיד פירותיו - שאצל כותי ועם הארץ עומדים בחזקתם, ואצל נוכרי דינם "כפירותיו" ופטורים מן המעשר, שכן אם החליף - בשל עצמו החליף. רבי שמעון חולק ומחייב אף כאן בדמאי, מחשש שהפקידו אצלו יהודים אחרים.