דמאי, פרק ז', משנה ד'. משנתנו דנה במי שקונה יין מן הכותים. ראוי להקדים כי אין זה דבר שניתן לעשותו בימינו, שכן בתקופת הגמרא נקבע שהכותים עובדי עבודה זרה הם, ומשום כך הוענק להם מעמד של נוכרים גמורים לכל דבר, ואין אדם רשאי לשתות מיינם.
מעמדם של הכותים בזמן המשנה:
בזמן המשנה עדיין נחשבו הכותים לנאמנים בהלכות מסוימות, ולפיכך האמינו להם שיינם כשר, והיה מותר לשתות מיינם ולקנותו. אך לא האמינו להם בהפרשת תרומות ומעשרות, משום שהכותים לא היו חוששים לאיסור "ולפני עיוור לא תיתן מכשול": לא היה אכפת להם להאכיל את זולתם דבר שהוא טבל, אף שהם עצמם לא היו אוכלים אותו. לפיכך, יין שנקנה מכותי מחייב הפרשת כל התרומות והמעשרות.
השאלה: הפרשה בשבת:
משנתנו עוסקת במקרה שבו נקנה היין בערב שבת, סמוך לכניסתה, ולא נותר די זמן להפריש ממנו תרומות ומעשרות לפני שבת. כיצד, אם כן, ניתן להפריש בשבת כדי שיהיה מותר לשתות מן היין?
אומרת המשנה: "הלוקח יין מבין הכותים אומר" - עליו לומר נוסח מסוים. הוא אינו יכול להפריש את התרומות והמעשרות בפועל בשבת, ואף אינו יכול לזהות את מקומם המדויק ביין, שכן עצם זיהוי המקום נחשב כהפרשה עצמה, וזו בעיה בשבת.
החומרה בטבל ודאי לעומת דמאי:
כאן מחמירים יותר, משום שמדובר בטבל ודאי ולא בדמאי. בדמאי מקילים לזהות את מקומם של התרומות והמעשרות, כפי שראינו במשניות קודמות - שניתן להפריש ולציין כי חלק זה אינו נאכל והוא יהיה תרומת מעשר. בטבל ודאי אין אפשרות לנקוט בדרך זו.
נוסח ההצהרה:
"שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה" - נניח שיש לפניו מאה לוג יין: שני הלוגים שיפריש בעתיד ייחשבו כתרומה.
"עשרה מעשר" - עשרה לוגים נוספים ייחשבו למעשר. למעשה מדובר בתשעה לוגים ושמונה עשיריות, שכן לאחר הפרשת שני הלוגים נותרו תשעים ושמונה לוג בלבד, אלא שהמשנה נוקטת "עשרה" לשם עיגול המספר.
"תשעה מעשר שני" - לאחר הפרשת העשרה נותרו כתשעים לוג, או מעט פחות מכך, ולפיכך תשעה לוגים יהיו מעשר שני.
"מיחל ושותה" - מנקודה זו ואילך רשאי הוא להתחיל לשתות מן היין בשבת.
יסוד 'יש ברירה':
משנה זו פועלת על פי העיקרון של "יש ברירה" - מתוך ההנחה שניתן לומר שמה שהוא שותה עתה הוא מן החלק שעתיד בסופו של דבר להיות חולין, ולא מן התרומה והמעשרות. שהרי מכיוון שלא זיהה את מקומם, אין הוא יכול לומר: "את זה אני שותה ואת זה איני שותה", אלא הוא נזקק לברירה ולומר שיתברר למפרע שכאשר יפריש לאחר מכן את התרומה והמעשרות, לא יהיו הם מן היין שכבר שתה.
נמצא, אם כן, שמשנה זו הולכת לפי הדעה שאומרים ברירה. אך לפי הדעה שאין אומרים ברירה - ובפרט שבדבר שהוא מן התורה אין אומרים ברירה - לא ניתן לנהוג בדרך זו.
לסיכום: למדנו כי בזמן המשנה היה יינם של הכותים כשר לשתייה, אך משום שלא חששו לאיסור "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" לא נאמנו על הפרשת תרומות ומעשרות. הקונה יין בערב שבת בלא שהות להפריש, אינו יכול לזהות בשבת את מקום התרומה והמעשרות - חומרה מיוחדת בטבל ודאי לעומת דמאי - ולפיכך אומר נוסח הצהרה: שני לוגין תרומה, עשרה מעשר, תשעה מעשר שני, ומיד מיחל ושותה. יסודה של הלכה זו בעיקרון "יש ברירה", ולדעה שאין אומרים ברירה אין דרך זו אפשרית.