דמאי, פרק ד', משנה ג'. כל מושג הדמאי מבוסס על ספק: אין ידוע אם עם הארץ הפריש מעשרות אם לאו. מחמת הספק אין ללוי תביעה ממונית על המעשר הראשון, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה" - על הלוי להביא ראיה שאכן לא הופרשו המעשרות ושעליו לקבל את המגיע לו; וכיוון שאין בידו להוכיח זאת, אינו מקבל את המעשר.
ומדוע בכל זאת מפריש החבר מעשר ראשון:
הישראל החבר, הקונה תוצרת מעם הארץ, נדרש להפריש מעשר ראשון, שכן זו הדרך היחידה להסיר את חשש הטבל - בין אם מעשר זה ראוי להיאכל בידי מי שהוא ובין אם לא. שני טעמים לכך:
חשש טבל: ללא הפרשת מעשר ראשון נשארים הפירות בגדר טבל, שהוא חפצא דאיסורא בידי שמיים, ואסורים באכילה עד שיופרשו מהם כל המעשרות.
תרומת מעשר: תרומת מעשר, שדינה כתרומה האסורה באכילה לכל אדם זולת כהן, אינה יכולה להיות מופרשת אלא לאחר הסרת המעשר הראשון. לפיכך מפריש את המעשר הראשון כדי להגיע לתרומת מעשר, אלא שאינו חייב לתתו ללוי.
השאלה במעשר עני:
בשנה של מעשר שני, מוטל על האדם להעלות את המעשר לירושלים או לפדותו. אך מה דין מעשר עני, ומדוע יהיה שונה? ברור שאין חובה לתתו לעני, שהרי בעל הפירות יכול לומר לו: "הוכח לי שלא הופרשו המעשרות; עם הארץ מחזיק בכך שהפריש, ועליך להביא ראיה". השאלה היא אם קיימת חובה להפרישו כלל, ומדוע לא תהיה חובה כזו. בכך עוסקת משנתנו.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר "אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי" - אין צורך לייחד מתוך הפירות חלק שיהיה מעשר עני. טעם הדבר: עמי הארץ לא נחשדו על אי הפרשת מעשר עני, שכן כל המעורב בכך אינו אלא היתר אכילתו, ואין באכילתו איסור כלל. הם עשויים לומר: "אמנם שייך הוא לעני, אך איני מקפיד כל כך לתתו לעני" - כלומר אין הם חוששים כל כך לגזל עני, ולפיכך הם כן מפרישים מעשר עני, אלא שאינם בהכרח נותנים אותו לעני.
שיטת חכמים:
חכמים חולקים: יש לעשות קריאת שם ולייעד את החלק כמעשר עני, אך אין חובה להפרישו בפועל ולתתו לעני, משום שאין העני יכול להוכיח שהמעשר מגיע לו באמת.
ביאור נוסף בסברת המחלוקת:
יש הרוצים לבאר את הסברה שמאחורי שיטת רבי אליעזר, שעמי הארץ אינם חשודים על אי הפרשת מעשר עני, באופן זה: עם הארץ אכן יפריש אותו, שכן אם יצטרך לכך יוכל להפקיר את כל נכסיו, וממילא יהיה עני ויוכל לקבל את המעשר עני בעצמו. אך חכמים סוברים שיחשוש לבצע את ההפקר בפועל, שמא יחטוף אדם את חפציו ויברח עמם בטרם תהיה לו הזדמנות לזכות בהם מחדש. מחמת חשש זה לא יראה בהפקר אפשרות מעשית, ולפיכך לא יפריש מעשר עני.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מחמת הספק שבדמאי אין הלוי ואין העני יכולים לתבוע את המגיע להם, ואף על פי כן מפריש החבר מעשר ראשון - כדי להסיר את חשש הטבל וכדי לאפשר את הפרשת תרומת מעשר. בעניין מעשר עני של דמאי נחלקו התנאים: לדעת רבי אליעזר אין אדם צריך אף לקרות לו שם, ולדעת חכמים קורא שם ואינו צריך להפריש.