לפנינו משנה ג' בפרק ו' במסכת דמאי, העוסקת בכהן או בלוי שקיבלו שדה באריסות מישראל.
דעת תנא קמא:
"כהן ולוי שקיבלו שדה מישראל" - כהן או לוי שקיבלו על עצמם לעבוד כאריסים בשדהו של יהודי אחר, על בסיס אחוזים מן היבול. "כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה" - כשם שהם נותנים לבעל הבית את חלקו מן החולין, מן היבול שהופרשו ממנו כבר תרומות ומעשרות, כך עליהם לתת לו את חלקו אף מן התרומה, ובכלל זה תרומה ומעשר.
טעם הדבר: לבעל הבית הישראל נתונה הזכות לתת את התרומה לכל כהן שירצה ואת המעשר לכל לוי שירצה, ולא דווקא לכהן או ללוי המשמשים כאריסים בשדהו. אין לאריסים אלו זכות עדיפה בכך על פני כל כהן או לוי אחר שבעל הבית עשוי לבחור בו.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר חולק ואומר: "אף המעשר שלהן" - אף התרומה והמעשר שייכים לאריס עצמו, הכהן לתרומה והלוי למעשר, "שעל מנת כן בא" - שכן זהו התנאי שעל בסיסו נכנסו לעבודה.
הכהן בא לשמש כאריס מתוך הבנה שמאחר שכהן הוא, תינתן לו התרומה היוצאת משדה זה, ואף החלק שאמור להגיע לבעל השדה, שהרי ממילא ראוי הוא לקבלה; וכן הדבר בלוי לגבי המעשר. זו דעתו של רבי אליעזר, בניגוד לדעת תנא קמא.
לסיכום: נחלקו התנאים בכהן או לוי שקיבלו שדה באריסות מישראל. לדעת תנא קמא, כשם שחולקים בחולין כך חולקים בתרומה ובמעשר, ואת חלקו של בעל הבית עליהם למסור לו, שהרי בידו לתתם לכל כהן או לוי שיבחר. ולדעת רבי אליעזר, התרומה והמעשר כולם שייכים לאריס הכהן או הלוי, משום שעל מנת כן נכנסו לעבודתם.