דמאי, פרק ה', משנה ג'. במשנה זו נעמוד על הלכה יסודית בהפרשת תרומות ומעשרות, ועל השלכותיה לדיני דמאי.
היסוד: אין מפרישים אלא מן החייב:
הלכה יסודית היא, שאין נוטלים תרומה ומעשר אלא מפירות שהם עצמם עדיין חייבים בתרומה ומעשר. אף אם מונחת לפני האדם כמות גדולה של פירות הטעונים הפרשה, אין הוא רשאי להפריש עליהם אלא מפירות אחרים שחיובם עומד בעינו. פירות שכבר הופרשו מהם תרומות ומעשרות אינם יכולים לשמש כתרומה ומעשר עבור קבוצת פירות אחרת, שכן כדי לשמש הפרשה עבור דבר אחר, חייב אותו דבר להיות מחויב בעצמו.
מכיוון שכך, בבואנו להפריש מעשרות ותרומת מעשר בדמאי, יש לוודא שההפרשה נעשית ממשהו שאף הוא לא הופרשו ממנו מעשרות. הוא צריך להיות לפחות באותה דרגה של חשש וספק באי־הפרשת מעשרות כמו הדבר שמפרישים עבורו.
לשון המשנה - דעת רבי מאיר:
המשנה אומרת: "הלוקח מן הנחתום" - אדם שקנה פת מן האופה, רשאי "לעשר מן החמה על הצוננת". כלומר, אם יש לפניו שני כיכרות שקנה מאותו נחתום, אחד מהם חם - מן הפת שנאפתה היום, פת טרייה - והשני צונן, פת של אתמול, רשאי הוא לעשר מן הפת של היום על הפת של אמש. וכן להפך: "מן הצוננת על החמה" - אף מן הפת של אמש על הפת של היום. ולא עוד, אלא "אפילו מטפוס הרבה" - אפילו אם הכיכרות מדפוסים שונים, מצורות שונות שאפה הנחתום. "דברי רבי מאיר" - זו דעתו של רבי מאיר.
וטעם הדבר: מכיוון שמדובר בנחתום אחד, מניחים אנו שמקור התבואה שממנה הוא טוחן קמח ואופה הוא אחד - או ממי שכבר הפריש מעשרות, או ממי שלא הפריש. אין מניחים שקנה מקצתה מאדם שהפריש מעשרות ואת השאר ממי שלא הפריש. לפיכך אין לחשוש שמפרישים מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור, ואף אם הפת היא משני ימים שונים, מאחר שהנחתום אחד, מניחים שקנה הכול מאדם אחד, והכול חייב במעשרות מן הדין או פטור ממנו. משום כך מותר להפריש דמאי מזה, ואין צורך לחשוש.
הפרשה מן הפחות מובחר:
כדבר אגב: אף שבדרך כלל יש להפריש תרומות ומעשרות מן המובחר, והפת של אמש אינה משובחת כפת הטרייה, כאן, מאחר שמדובר בדמאי, התירו להפריש אפילו מן הפחות מובחר.
דעת רבי יהודה - אוסר:
"רבי יהודה אוסר" - לדעתו אין נוטלים מיום אחד על חברו, אף בנחתום אחד. וטעמו: "שאני אומר, חיטים של אמש היו משל אחד, ושל היום היו משל אחר" - החיטים שקיבל הנחתום מאמש היו של אדם אחד, והחיטים שאפה בהן היום היו של אדם אחר. יש לחשוש אפוא, אף בנחתום אחד, שקיבל ממקורות שונים, ואחד מהם עשוי להיות חייב בתרומות ומעשרות והאחר פטור.
דעת רבי שמעון:
"רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר" - בהפרשת תרומת מעשר, שהיא בסופו של דבר ההפרשה העיקרית שיש להפריש עבור דמאי, מודה רבי שמעון לרבי יהודה שיש לחשוש: אם הפת באה משני ימים שונים, הדבר עלול להיות בעיה. ולא זו בלבד, אלא שהמפרשים מבינים שרבי שמעון מוסיף צעד נוסף - שאף אם הפת מאותו יום, אם היא מצורות שונות יש לחשוש, שכן צורות שונות עשויות לבוא משני אנשים שונים. וכל זאת דווקא בתרומת מעשר.
"ומתיר בחלה" - אך בחיוב הפרשת חלה אין צורך לחשוש שהעיסה באה מאנשים שונים, וטעמו פשוט: חובת החלה נכנסת לתוקפה רק כשהעיסה מצויה בידי הנחתום, משנעשתה עיסה. עד אותו רגע לא הפריש ממנה אדם חלה מעולם, ולפיכך אין חשש שבאה משני אנשים שונים - ואף אם באה משניים, אין בכך נפקא מינה, שהרי אף אחד מהם לא הפריש חלה בטרם נעשתה עיסה בידי הנחתום.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היסוד שאין מפרישים אלא מן החייב, ואת יישומו בדמאי - שההפרשה צריכה להיות מדבר שדרגת החשש בו שווה לזה שמפרישים עבורו. לדעת רבי מאיר, הלוקח מנחתום אחד מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפילו מדפוסים רבים, מפני שמניחים שמקור התבואה אחד, ואף שהפת הצוננת אינה מן המובחר התירו זאת בדמאי. רבי יהודה אוסר, שמא חיטי אמש היו של אדם אחד וחיטי היום של אחר. רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר - ולדעת המפרשים אף בצורות שונות מאותו יום - ומתיר בחלה, שחיובה מתחיל רק משנעשתה העיסה בידי הנחתום.
יסוד זה יומחש והולך לאורך המשניות הבאות, עד סוף הפרק החמישי.