דמאי, פרק שני, משנה ג'. משנה זו עוסקת באדם המבקש להגיע לדרגה גבוהה עוד יותר: לא רק להיות נאמן על המעשרות, אלא להיות 'חבר' - נאמן אף בדיני טומאה וטהרה, השומר עליהם אפילו באכילת חולין, מאכלים שאינם תרומה.
"המקבל עליו להיות חבר - אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש":
המקבל על עצמו להיות חבר אסור לו למכור לעם הארץ מאכלים, בין לחים ובין יבשים, משום שיש להניח שעם הארץ טמא ועתיד הוא לגרום טומאה - ואסור לגרום טומאה אפילו לחולין בארץ ישראל.
"ואינו לוקח ממנו לח":
אסור לו לקנות מעם הארץ מאכלים לחים, שכן דברים לחים כבר הוכשרו לקבל טומאה ועלולים להיטמא בנקל. דברים יבשים, לעומת זאת, מותר לו לקנות ממנו: אף שאם נרטבו בעבר הוכשרו לקבל טומאה, עם הארץ נאמן לומר שלא הוכשרו כלל, שמעולם לא נרטבו.
אולם אם אמר עם הארץ שהיה הכשר אלא שהפירות לא נטמאו - אין מאמינים לו. מה ההבדל? מדוע מאמינים לו לגבי ההכשר ואין מאמינים לו לגבי הטומאה? משום שאינו בקי בפרטי דיני טומאה וטהרה, בשונה מדיני הכשר, שבהם הוא נאמן.
"ואינו מתארח אצל עם הארץ":
בדומה למה שלמדנו במשנה הקודמת לגבי הנעשה נאמן על המעשרות, אין החבר יכול להתארח אצל עם הארץ, ואף אם ווידא לגמרי שעם הארץ שומר על דיני המעשרות והכל שם מעושר. החשש כאן הוא חשש טומאה, וחשש זה אינו משתנה.
"ולא מארחו אצלו בכסותו":
לא רק שאין החבר יכול לשהות אצל עם הארץ, אלא אף אין הוא יכול לארחו בביתו כשהוא לבוש בבגדיו שלו. הטעם: בגדי עם הארץ חשודים בטומאת מדרס - חוששים שאשתו, בעודה נידה, ישבה עליהם, ואין הוא בקי בכך. כאשר נכנס עם הארץ לבית החבר בבגדיו, נמצא שמחזיקים בבית בגדים שדינם אבי הטומאה, המטמאים במגע ואף בנשיאה.
נמצא שבגדי עם הארץ חמורים מעם הארץ עצמו: הוא עצמו מהווה בעיה רק בנגיעה ממש בגופו, ואילו בגדיו מטמאים אף אם רק הזיזם. לפיכך, אם נכנס עם הארץ לבוש בבגדים טהורים שלו, אפשר להסתדר; אך בבגדיו הרגילים הבעיה גדולה יותר.
רבי יהודה מוסיף קטגוריות נוספות שעל המבקש להיות חבר להיזהר בהן:
"אף לא יגדל בהמה דקה" - אין הוא מגדל כבשים ועיזים, מפני שדרכן לרעות בשדות של אחרים, ויש בכך עבירה של גזל בכוח.
"ולא יהא פרוץ בנדרים ושחוק" - אין הוא מרבה בנדרים ובשבועות, דבר שמסתכלים עליו בשלילה; וכן אין הוא מרבה בשחוק ובבדחנות יתר, שאף בכך יש בעיה.
"ולא יהא מטמא למתים" - אין הוא נטמא בדרך כלל, ואינו הולך ללוויות וכדומה.
"ומשמש בבית המדרש" - הוא יושב ולומד עם תלמידי החכמים בבית המדרש.
"אמרו לו: לא באו אלו לכלל":
חכמים השיבו לרבי יהודה על רשימתו, כי דברים אלו אינם קשורים במישרין לטומאה וטהרה, ולפיכך אין מחשיבים אותם כקריטריונים להיות חבר. דברים חשובים הם, אך אדם יכול להיות חבר גם בלעדיהם - ואף המיטמא למתים, כל עוד הוא מקפיד לטהר את עצמו אחר כך. ואם נזקק הוא להיטמא למתים, עדיין נחשב לחבר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הדרישות מן המקבל על עצמו להיות חבר: איסור מכירה לעם הארץ בלח וביבש, מחשש גרימת טומאה לחולין בארץ ישראל; איסור קניית לח ממנו, ונאמנותו של עם הארץ בדיני הכשר אך לא בדיני טומאה; איסור התארחות אצלו ואיסור אירוחו בכסותו, מחשש טומאת מדרס בבגדיו; ולבסוף - מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדבר הדרישות הנוספות, שלדעת חכמים אינן מגדרי החבר.