דמאי, פרק א', משנה ג'. משנה זו מונה שורה של מקרים הפטורים מן הדמאי.
הקונה מעם הארץ שלא לצורך אכילה:
לזריעה - הקונה תוצרת מעם הארץ כדי לזרוע אותה.
לבהמה - הקונה כדי להאכיל את בהמתו.
קמח לעורות - קמח המשמש בתהליך עיבוד העורות.
שמן לנר - שמן שנקנה לצורך הדלקה.
שמן לסיכת כלים - שמן זית שנקנה כדי למשוח ולשפשף בו את כליו (כדרך שנהגו לסוך כלי עור בשמן לשימורם).
כל אלו פטורים מדמאי. הטעם: בטבל ודאי אמנם היינו מחויבים בכל הדברים הללו, אך לא מן התורה אלא מדברי סופרים, מדרבנן. וכיוון שאף בטבל ודאי אין חיובם אלא מדרבנן, בדמאי לא הצריכו חז"ל להפריש כלל.
הגמרא בחולין מציינת לגבי הקונה לצורך האכלת בהמה, שהפטור נאמר דווקא כאשר הקנייה נעשתה מתחילה לצורך זה. אם נקנה למאכל אדם, ולאחר מכן החליט להאכיל בו את בהמתו - חייב להפריש דמאי. וכן הוא בכל הפריטים שבמשנתנו: אם נקנו לצורכי אכילה ורק לאחר מכן הוחלט להשתמש בהם לסיכת כלים וכדומה, החיוב במקומו עומד. הפטור נאמר רק כאשר הקנייה מעם הארץ נעשתה מתחילה למטרות אלו.
פטור גאוגרפי - כזיב:
פטור נוסף הוא פטור של מקום: העיר כזיב, הידועה בספר יהושע בשם אכזיב, היא עיר בצפון, והאזור כולו פטור מדמאי. הטעם: אף שאזור זה נכבש כחלק מארץ ישראל בכיבוש הראשון, בכיבוש שלאחר מכן, בעלותם מבבל, לא כבשו אותו ולא כללוהו בגבולות ארץ ישראל, ולפיכך הוא פטור מדמאי. הראשונים מציינים כי באמת אף טבל ודאי פטור באזור כגון כזיב, אלא שמשנתנו עוסקת בדמאי, ולכן נזכר הדבר בהקשר של דמאי.
פטורים נוספים:
חלתו של עם הארץ - החלה שעם הארץ מפריש מעיסתו; אין אנו צריכים לחשוש שהיא דמאי ולהפריש ממנה.
תרומה שהתערבה - אם היתה לעם הארץ תרומה ודאית שהתערבה בתבואתו, והוא מחשיב אותה כחולין, ולפי הכלל היה עלינו להחשיבה כדמאי - מותר לנו להחשיבה כחולין ואין לחשוש לדמאי.
"והלקוח בכסף מעשר שני" - פריטי מאכל שנרכשו בירושלים בכספי מעשר שני. מאכל חולין זה שקיבל האדם - אנו סומכים שעם הארץ הפריש ממנו מעשרות כראוי, שהרי הוא עומד למכרו למי שרוכש אותו בכספי מעשר שני.
"ושירי המנחות" - השיריים הנותרים מן המנחה לאחר שנוטלים את הקומץ, מלוא החופן, ומעלים אותו על גבי המזבח.
שני טעמים ניתנו בירושלמי לפטור זה:
יש אומרים שחכמים פשוט לא גזרו את גזירת הדמאי על דברים אלו.
ויש מסבירים שבכל אחד מן הפריטים הללו יש רמה מסוימת של קדושה, ואימת הקודש - היראה מפני הקדושה - מכריחה את עם הארץ להיזהר ולוודא שהפריש מעשרות כראוי. בין בחלתו, בין בדבר שהתערב בתרומה, בין בדבר שנקנה בכספי מעשר שני ובין בדבר הבא מן המנחות שבבית המקדש - מכל אלו היה עם הארץ מקפיד להפריש מעשרות.
שמן ערב:
שמן ערב הוא סוג מסוים של שמן מתוק שיש בו בשמים ותבלינים שונים. "בית שמאי מחייבין" - לדעתם הוא חייב בדמאי. "ובית הלל פוטרין" - מכיוון שהוא משמש באופן ספציפי לסיכה בלבד ולא למאכל, סוברים בית הלל שהוא פטור.
לסיכום: במשנה זו נמנו המקרים הפטורים מדמאי: הקונה מעם הארץ לזריעה, לבהמה, קמח לעורות, שמן לנר ושמן לסיכת כלים - שכן אף בטבל ודאי אין חיובם אלא מדרבנן, ובתנאי שהקנייה נעשתה מתחילה למטרה זו; הפטור הגאוגרפי מכזיב ולהלן, שלא נכבש בכיבוש עולי בבל; חלתו של עם הארץ, תרומה שהתערבה, הלקוח בכסף מעשר שני ושירי המנחות - בין משום שלא גזרו בהם, ובין משום שאימת הקודש מביאה את עם הארץ להקפיד בהם; ומחלוקת בית שמאי ובית הלל בשמן ערב, העומד לסיכה ולא לאכילה.