דמאי, פרק ג' משנה ג'. אנו ממשיכים לעסוק ביסוד שכבר למדנו: אדם שהחזיק בפירות מסוימים נדרש להקפיד ולהפריש מהם מעשרות בטרם יֵצאו מרשותו.
"המוצא פירות בדרך":
"המוצא פירות בדרך" - מדובר בפירות שכבר נתחייבו במעשר, שניכר בהם כי עברו עיבוד.
"ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע" - נטלם על מנת לאוכלם, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט להצניעם.
"לא יצניע עד שיעשר" - אסור לו להצניעם עד שיפריש מעשרות. הטעם לכך: משנטלם לשם אכילה נעשה בעליהם, וכעת שהוא מצניעם יש לחוש שאדם אחר ימצאם ויאכלם בלא הפרשת מעשר.
"אם מתחילה נטלן שלא יאבדו - פטור" - אם מתחילה נטלם רק כדי שלא יאבדו ולא כדי לזכות בהם לעצמו, פטור, שכן מעולם לא קנה בהם בעלות ממשית.
"כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי":
כבר עמדנו על ההבדל שבין מידה גסה למידה דקה: המוכר כמויות קטנות חייב להפריש מן הדמאי, ואילו המוכר בכמויות גדולות אינו צריך להפריש, ורשאי להותיר את ההפרשה לקונה.
מכאן קובעת המשנה: "כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי - לא ישלח לחברו דמאי" - כל דבר שאין אדם רשאי למכרו כדמאי, אף אין לשלחו לחברו כדמאי, ואפילו במתנה. ומדובר במקרה שבו נשלחת כמות קטנה.
דעת רבי יוסי: "רבי יוסי מתיר בוודאי, ובלבד שיודיע" - רבי יוסי מתיר לשלוח טבל ודאי, ובתנאי שיודיע לחברו שלא הופרשו ממנו מעשרות; ומאחר שהודיעו, יפריש הלה את המעשרות בעצמו.
בדמאי: אף רבי יוסי מודה שאין לשלוח לו, משום שהואיל ובדמאי מקילים בדרך כלל, יש לחוש שמא יקל אף הוא וישכח להפריש ממנו מעשרות קודם אכילתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי הלכות. הראשונה: המוצא פירות החייבים במעשר ונטלם לאוכלם ואחר כך נמלך להצניעם - לא יצניע עד שיעשר, שכן נעשה בעליהם ויש לחוש שאחר ימצאם ויאכלם בלא הפרשה; ואם מתחילה נטלם רק כדי שלא יאבדו - פטור, שהרי לא זכה בהם. השנייה: כל דבר שאין אדם רשאי למכרו כדמאי, אף אין לשלחו לחברו כדמאי; ורבי יוסי מתיר בטבל ודאי בתנאי שיודיע, אך מודה שבדמאי אין לשלוח, מחשש שיקל וישכח להפריש.