דמאי, פרק ו', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו על ה'מקבל' - אריס המשלם לבעל הקרקע אחוז מן התבואה - שאין הוא צריך להפריש מעשר קודם שהוא נותן את חלקו לבעל הקרקע, ואין נפקא מינה אם בעל הקרקע יהודי או נוכרי.
שני אופני האריסות:
קבלנות ('מקבל'): התשלום לבעל הקרקע נקבע לפי אחוז מן התבואה.
חכירות ('חוכר'): התשלום אינו לפי אחוזים, אלא כמות קבועה של תבואה.
"החוכר שדה מן הנוכרי - מעשר ונותן לו":
משנתנו מחדשת כי החוכר שדה מבעל קרקע נוכרי חייב להפריש מעשר קודם שהוא נותן לו את הכמות הקבועה שהתחייב בה.
טעם הדין - קנס:
חכמים הטילו קנס על החוכר שדה מן הנוכרי, כדי להקשות עליו את העסקה. כאשר החכירה כרוכה בהפרשת מעשר, שוב לא יהיה החוכר מעוניין להיכנס לעסקאות מסוג זה עם בעל קרקע נוכרי. ממילא לא יימצא לנוכרי למי להחכיר את שדהו, ויאלץ למכרו ליהודי במחיר נמוך. בכך יש תועלת שאנו מבקשים להשיגה בארץ ישראל: להוציא את הקרקעות מבעלות הנוכרים ולהעבירן לידי יהודים.
מדוע נאמר דין זה בחכירות בלבד ולא בקבלנות? מפני שהנוכרים היו מעוניינים בעסקה של תשלום קבוע הרבה יותר מאשר בעסקה של אחוזים, ולפיכך הוטל הקנס - חובת הפרשת המעשר - דווקא במקרה של חכירות.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה מוסיף תרחיש נוסף שבו חייב האדם להפריש את המעשר: "אף המקבל שדה אבותיו מן הנוכרי - מעשר ונותן לו". אף בקבלנות, בעסקה של אחוזים, אם מדובר בשדה אבותיו - שדה שהיה שייך לאבותיו ולאבות אבותיו ונגזל מהם בידי נוכרים - והוא חוזר ומקבלו כאריס, חייב הוא להפריש מעשר.
אף כאן מדובר בקנס, שנועד להקשות על האריס: מתוך שקשה עליו לוותר על המעשר ובכל זאת לתת אחוזים, ידאג לרכוש את השדה שהיה שייך לאבותיו. ומכיוון שהשדה היה נחלת משפחתו, מניחים אנו שעניינו בכך חזק יותר, והוא ידחק עצמו כדי להוציאו מידי הנוכרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהחוכר שדה מן הנוכרי - בעסקה של תשלום קבוע - מפריש מעשר קודם שהוא נותן לבעל הקרקע, כקנס שהטילו חכמים כדי להקשות על עסקאות אלו ולהביא את הנוכרי למכור את שדהו ליהודי. קנס זה נאמר בחכירות בלבד, משום שבה היה עיקר עניינם של הנוכרים. רבי יהודה מוסיף שאף המקבל שדה אבותיו מן הנוכרי בעסקת אחוזים - מעשר ונותן לו, כדי שיידחק לרכוש את נחלת אבותיו ולהוציאה מידי הנוכרים.