דמאי, פרק ד', משנה ב'. משנה זו עוסקת באדם שכה חפץ שחברו יסעד על שולחנו, עד שהוא מוכן לנדור ולאסור עליו בהנאה את כל נכסיו אם לא יאכל עמו. הקושי הוא שאותו מזמין הוא עם הארץ, שאין המתארח סומך עליו בענייני מעשרות. הראשונים מוסיפים נדבך מעניין: המשנה דנה בבחור הנושא בתולה - זוג הנישא בפעם הראשונה, שלא היו נשואים קודם לכן - ולטובתו נקבע כאן היתר חריג.
הדין העולה מן המשנה:
אדם נודר כנגד חברו שיאכל אצלו, ואם לא כן יאסור עליו את כל נכסיו, אלא שהנודר אינו נאמן עליו בענייני מעשרות. וזו ההבחנה שקובעת המשנה:
"בשבת הראשונה" - מותר לו לאכול אצלו, אף שבדרך כלל לא היה סומך עליו בענייני מעשרות, ובלבד שיאמר לו ויבטיח לו שהמעשרות כבר הופרשו. במקרה זה יש להקל ולסמוך על דבריו, אף שלאמיתו של דבר אינו נאמן.
"בשבת השנייה" - אם הדבר חוזר ונשנה, אף שהנודר מקיים את איומו ואוסר עליו את נכסיו בהנאה, אסור לו לאכול עד שיעשר.
טעם ההבדל: עד השבוע השני הייתה בידו הזדמנות לעשר מבעוד מועד, או לדבר על כך עם המזמין שיעשרו לפניו - כלומר הייתה שהות לעשות מעשה בנידון. בשבת הראשונה, לעומת זאת, ייתכן שלא נמצאה כל הזדמנות לכך.
היתר זה של השבת הראשונה נאמר, כאמור בדברי הראשונים, בסעודת הנישואין של בחור צעיר הנושא נערה צעירה.