דמאי פרק ג', משנה ב'. משנה זו עוסקת בחובתו של החבר - אדם שידוע כנאמן והמקפיד על הפרשת מעשרות - להיזהר שלא יֵצא מתחת ידו דבר שלא הופרשו ממנו מעשרות, בין דרך מכירה ובין דרך נתינה במתנה, ובין בפירות שקנה מעם הארץ ובין בפירותיו שלו עצמו, כפי שנראה.
"הרוצה לחתוך עלי ירק":
אדם הנושא ירק ומבקש לחתוך חלק מעליו כדי להקל ממשאו ולהשליכם - "לא ישליך עד שיעשר": אסור לו להשליך את העלים בטרם הפריש מהם מעשרות, מחשש שימצאם עם הארץ ויאכלם.
"הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר":
חבר שקנה ירקות בשוק ונמלך בדעתו להחזירם: הוא כבר עשה משיכה, שהיא מעשה קניין, ועתה מבקש לחזור בו. אומרת המשנה "לא יחזיר עד שיעשר" - מאחר שהירק כבר שלו, מוטלת עליו האחריות להפריש ממנו מעשרות קודם שיחזירו.
"שאינו מחוסר אלא מניין":
ביטוי זה מתאר את מצב הרכישה: הדבר היחיד שחסר בה הוא ספירת מספר הפריטים שלקח, ואילו מעשה הקניין עצמו כבר נעשה - בין במשיכה ובין בהגבהה. כל שנותר הוא שהוא והמוכר יסכמו ביניהם לפי המניין; אך מבחינת הבעלות, הוא כבר בעליו של הירק.
"היה עומד ולוקח":
מה הדין כאשר הוא עומד בשוק ומצוי בתהליך של בחירה ובדיקה, אך עדיין לא עשה מעשה קניין? הוא בחן את הפריט שברצונו לקנות, "וראה אחר יפה ממנו" - ראה מנה אחרת משובחת יותר. במקרה זה "מותר להחזיר", והטעם: "שלא משך" - שכן לא עשה מעשה קניין, לא במשיכה ולא בהגבהה, ומעולם לא היה בעליו. וכיוון שלא היה בעליו, אין עליו חובה להפריש מעשרות קודם שיחזירו.
לסיכום: שלושה מצבים לפנינו במשנה:
"הרוצה לחתוך עלי ירק": לא ישליך את העלים עד שיעשר, מחשש שימצאם עם הארץ ויאכלם.
"הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר": לא יחזיר עד שיעשר, שכן כבר משך וקנה, ואינו מחוסר אלא מניין.
"היה עומד ולוקח וראה אחר יפה ממנו": מותר להחזיר בלא עישור, שכן לא משך ולא הגביה, ולא נעשה בעליו כלל.
היסוד העולה מן המשנה: חובת ההפרשה תלויה בבעלות - משנעשה הדבר שלו, אין הוא רשאי להוציאו מתחת ידו בטרם הפריש ממנו מעשרות.