דמאי, פרק ז, משנה ב. המשנה הקודמת תיארה כיצד יכול אדם לאכול בשבת מאכל השייך למי שאינו מדקדק בהפרשת מעשר: על ידי הפרשת המעשר מראש, לפני שבת, ואמירת ההצהרות הראויות, אף על פי שאין המאכל בידו.
משנתנו באה לתאר תהליך דומה, אלא שהוא נעשה בשבת עצמה. המפרשים מבארים כי משנתנו נוספת על התהליך שבמשנה הקודמת: מלבד אמירת הדברים בערב שבת, יש לחזור ולאומרם בפועל שוב, כאשר האוכל לפניו.
הבדל נוסף בין שתי המשניות: משנתנו מתארת מצב של משקה, בעוד שהמשנה הקודמת עסקה, כפי הנראה, במאכל.
לשון המשנה:
"מוזגים לו את הכוס" - מוזגים לו מעט יין בשבת. ומה הוא אומר?
"מה ששיירתי בשולי הכוס הרי הוא מעשר" - מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס יהיה מעשר, ושיעורו כאחד ממאה מן הכמות, כפי שנראה.
"ושאר מעשר סמוך לו" - שאר המעשר סמוך לאותו חלק שהופרש בתחילה.
"זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו" - החלק שהופרש בתחילה כמעשר, בשיעור אחד ממאה, יהיה תרומת המעשר של שאר המעשר שנאמר עליו שהוא סמוך לו.
"ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות" - מעשר שני נמצא בפי הכוס, והוא מחולל על הכסף שהופרש, ומעתה רשאי לשתות.
קושיית הירושלמי:
הירושלמי מקשה: מתי חלה ההפרשה? שני הצדדים אינם מתיישבים:
אם תחול מעכשיו, בשעת ההכרזה הראשונה שלפני השתייה - נמצא שתרומת המעשר מעורבת בשאר המשקה שברצונו לשתות, וזהו 'מדומע'. מדומע הוא תערובת של תרומה וחולין יחדיו, ואין היא מותרת בשתייה. אם כן, אין אפשרות לעשותו תרומת מעשר קודם השתייה.
ואם תחול לאחר השתייה - הרי בשעה ששתה עדיין לא הופרשו ממנו מעשר ותרומת מעשר, ונמצא ששותה טבל.
תשובת הירושלמי:
הירושלמי מבאר שמדובר במקרה שבו הוא אומר: "מעכשיו ולכשאשתה" - שההפרשה תחול עכשיו, בזמן שהוא שותה. כלומר, בשעת השתייה חלה ההפרשה למפרע. באמצעות אמירה למפרע זו יכול הוא לשתות באותה שעה, כשהמשקה כבר אינו טבל, שכן תרומת המעשר הופרשה ממנו בתוקף מוקדם יותר.
לסיכום: בדרך זו אפשר לשתות בשבת משקה שהופרשה ממנו תרומת מעשר, בלא שיהיה טבל.