דמאי פרק א', משנה ב'. כבר למדנו כי מי שיש בידו תוצרת שהיא דמאי, שקנה מעם הארץ, אחד המעשרות שעליו להפריש ממנה הוא מעשר שני. משנתנו מונה שורה של קולות שהקלו במעשר שני המופרש מדמאי, לעומת מעשר שני המופרש מטבל ודאי - תוצרת שידוע בבירור שלא הופרשו ממנה המעשרות.
קולות מעשר שני של דמאי:
"אין לו חומש" - הפודה מעשר שני רגיל מוסיף עליו חומש, שהוא עשרים וחמישה אחוזים מן הקרן, המצטרפים עם הקרן לכדי חמישית מן הסכום הכולל. תוספת זו אינה נדרשת בפדיון מעשר שני של דמאי, ודי לפדותו בסכום הקרן בלבד.
"ואין לו ביעור" - בשנה הרביעית ובשנה השביעית של מחזור השמיטה קיים דין ביעור, שמחייב את האדם להיפטר, בין השאר, מכל מעשר שני שברשותו. במעשר שני של דמאי אין דין ביעור, ואין צורך לבערו.
"ונאכל לאונן" - אונן, מי שמת לו קרוב משפחה ועדיין לא נקבר, נמצא במצב הנקרא אנינות, ואסור לו לאכול מעשר שני אף בירושלים. אך מעשר שני של דמאי מותר באכילה לאונן.
"ונכנס לירושלים ויוצא" - מותר להכניס מעשר שני של דמאי לירושלים, להוציאו משם ולפדותו מחוץ לירושלים, אף על פי שכבר היה בתוכה. במעשר שני ודאי, משנכנס המעשר לירושלים אין מוציאים אותו ואין פודים אותו בחוץ, ואילו בדמאי הדבר מותר.
ראוי לציין כי יש הסוברים שאף במעשר שני של דמאי אין הדבר כן, ואין ההיתר נאמר אלא ב'טבל של דמאי': דמאי שעדיין לא הופרש ממנו מעשר שני - ואין זה טבל אמיתי אלא טבל של דמאי. אם הכניסו לירושלים והוציאו, משיפריש ממנו את המעשר שני יוכל לפדותו בחוץ.
"ומאבדין את מיעוטו בדרכים" - מותר לאבד ממנו כמויות קטנות בדרך. במעשר שני ודאי יש להקפיד שכולו יגיע לירושלים, ואפילו הכמות הקטנה שבו; ואילו במעשר שני של דמאי, כל שהוא פחות מכגרוגרת (תאנה מיובשת) מותר להשאירו ולא לחוש לו.
"יינתן לעם הארץ ויאכל כנגדו" - מותר לתת מעשר שני של דמאי לעם הארץ שיאכלנו בירושלים, אף שיש חשש שעם הארץ לא יאכלנו בטהרה הראויה, שהרי מעשר שני צריך להיאכל בטהרה ואין לאכלו בטומאה. אף על פי כן התירו לתתו לו, ובתנאי שיאכל כנגדו: עליו לאכול תוצרת אחרת בטהרה בירושלים כנגד אותם פירות, כאילו פדה בכך את מה שנתן לעם הארץ.
פדיון כסף על כסף:
מעשר שני נפדה על מטבעות כסף, ואת אותם מטבעות עצמם אין אפשרות לפדות על מטבעות כסף אחרים. כלומר, מי שיש בידו מטבעות שנפדו עליהם פירות מעשר שני, אינו יכול להעביר את קדושת המעשר שני מהם אל מטבעות כסף אחרים של חולין, אף אם הוא זקוק דווקא למטבעות שבידו ומטבעות החולין מצויים במקום אחר. הטעם: אין זו דרך חולין - אין זו הדרך הרגילה בפדיון, לפדות שווה בשווה, דברים השווים זה לזה.
אולם במעשר שני של דמאי הקלו בכך:
"כסף על כסף" - פודה כסף של מעשר שני של דמאי על כסף של חולין.
"נחושת על נחושת" - הדין נוהג אף במטבעות נחושת שנפדים על מטבעות נחושת.
"כסף על נחושת" - ואף פדיון כסף על נחושת מותר, אף שהנחושת דרגה נמוכה יותר.
"ונחושת על פירות" - מי שיש בידו מטבעות של מעשר שני ורוצה להשתמש בהם, ואין ברשותו מטבעות אחרים אלא פירות של חולין, יכול להעביר את קדושת מעשר שני של דמאי שהייתה על מטבע הנחושת אל הפירות.
"ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות" - יש שאינם גורסים את המילה "ובלבד", אך כוונת המשנה לומר שאף לאחר שנטל מטבע נחושת של מעשר שני של דמאי והעביר את קדושתו אל הפירות, אין הוא נדרש להעלות את הפירות עצמם לירושלים. הרשות בידו לחזור ולפדות את הפירות הללו על מטבעות אחרים, ולהעלות את המטבעות לירושלים. אלו דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: "יעלו הפירות ויאכלו בירושלים" - משנטל את מטבעות מעשר שני של דמאי והעביר את קדושתם אל הפירות, אותם פירות עצמם חייבים לעלות לירושלים, ואין הוא יכול לחזור ולהעביר את קדושתם על מטבעות אחרים ולהעלות את המטבעות תחתיהם.
לסיכום: במשנה זו מנינו את הקולות שהקלו במעשר שני של דמאי לעומת מעשר שני ודאי: פטור מתוספת חומש בפדיון, פטור מדין ביעור, היתר אכילה לאונן, היתר להכניסו לירושלים ולהוציאו ולפדותו בחוץ (ולדעה אחת אין זה אלא בטבל של דמאי), היתר לאבד ממנו כמות קטנה בדרך, והיתר לתתו לעם הארץ ובלבד שיאכל כנגדו. כמו כן הקלו בדרכי הפדיון - כסף על כסף, נחושת על נחושת, כסף על נחושת ונחושת על פירות - ונחלקו רבי מאיר וחכמים אם ניתן לחזור ולפדות את הפירות על מטבעות, או שהפירות עצמם חייבים לעלות ולהיאכל בירושלים.
בחלק הבא נמשיך בלימוד המשניות שלפנינו ובהלכות הדמאי הנוהגות בהן.