מסכת דמאי, פרק ו', משנה א'. משנה זו דנה בשני סוגי אריסים, ובשאלה האם האריס, בשעה שהוא נותן את חלקו לבעל הקרקע, חייב להפריש תרומה ומעשר ממה שהוא מעביר לידיו.
שני סוגי העסקאות:
מקבל - המתחייב כדייר, וסיכם עם בעל הקרקע שייתן לו אחוז מן התוצרת ומן היבול. זוהי אריסות רגילה, המבוססת על חלוקה באחוזים.
חוכר - העושה עסקה שאינה מבוססת על אחוזים, אלא על תשלום קבוע שנקבע מראש: כמות מסוימת של סאים שהוא מתחייב לתת לבעל הקרקע.
"המקבל שדה מישראל, מן העובד כוכבים ומן הכותי - יחלוק לפניהם":
המשנה פותחת במקרה של מקבל, כלומר אריסות המבוססת על אחוזים, בין שקיבל את השדה מישראל, בין שקיבלה מגוי ובין שקיבלה מכותי. בכל אלה "יחלוק לפניהם" - הוא רשאי לחלק את החלק בפניהם ולתת להם את חלקם ללא הפרשת מעשר קודם לכן, והם הם שיצטרכו להפריש את המעשר.
ראוי לציין כי נחלקו המפרשים במעמדה של התרומה. נלך לפי דעת החידושי מהרי"ח, הסובר שאף במקרה הראשון שבמשנה חובה להפריש תרומה. הטעם לכך: בתרומה, משעה שהתחילו לפרק את ערימת התבואה ולדוש, יש להפריש את התרומה באותו הרגע, ואין אפשרות לדחות את ההפרשה למועד מאוחר יותר. התרומה מופרשת אפוא מיד עם הפרעת הכרי, ואילו חובת הפרשת המעשר אינה מוטלת עליו.
מן הדין היה ראוי שאף לפני התשלום לבעל הקרקע, ואפילו באחוז המגיע לו, יפריש האריס מעשר, שכן כל דבר היוצא מרשותו של אדם ונמסר לזולתו - ואף לבעל הקרקע - טעון הפרשת מעשר תחילה. אולם חכמים העמידו כאן יוצא מן הכלל מפני יישוב ארץ ישראל: הם ביקשו להבטיח שארץ ישראל תהיה מיושבת, וחששו שאנשים יימנעו מלעבד שדות באריסות כדי שלא להתעסק בהפרשת המעשר ובנתינתו. כדי שיהיו מוכנים לעשות עסקאות מסוג זה, התירו חכמים שהמעשר יופרש בידי בעל הקרקע ולא בידי האריס.
"החוכר שדה מישראל - תורם ונותן לו":
מכאן עוברת המשנה לדין החוכר, הנותן לבעל השדה תשלום קבוע של כמות סאים שנקבעה מראש, שלא על פי אחוזים. בחוכר שדה מישראל - "תורם ונותן לו": עליו להפריש את התרומה, כפי שהזכרנו ברישא לדעת החידושי מהרי"ח, אך אינו חייב להפריש מעשר. דין זה עומד בניגוד לדין המשנה הבאה, שם נראה כי החוכר שדה מגוי חייב אף בהפרשת מעשר.
דברי רבי יהודה:
על כך אומר רבי יהודה: "אימתי? בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין" - הפטור מן המעשר נאמר דווקא כאשר הוא משלם מן השדה שעליו נעשתה העסקה ומן המין שעליו נעשתה העסקה. "אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר - מעשר ונותן לו" - אם בא לפרוע את חובו בתבואה משדה אחר או ממין אחר, עליו להפריש מעשר תחילה, לפני שייתן לו.
טעם החילוק: כאשר הוא משלם בתבואה שאינה מן השדה ומן המין שנקבעו, הרי הוא מתייחס אל התבואה כאל מזומן, וכל המשתמש בתבואה כבמזומן לפריעת חובו חייב להפריש מעשר לפני שהיא יוצאת מידיו. רק כאשר הוא נותן לו מן התבואה עצמה שחכר ממנו, מאותם פריטים שיש לבעל הקרקע תביעה ממשית עליהם, אינו נדרש להפריש את המעשר מראש, ורשאי להניח לבעל הקרקע להפריש אותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החילוק שבין מקבל לחוכר. המקבל, העושה אריסות באחוזים, "יחלוק לפניהם" - ואינו חייב להפריש מעשר, מפני תקנת חכמים משום יישוב ארץ ישראל, ואילו התרומה מופרשת מיד עם הפרעת הכרי. החוכר מישראל "תורם ונותן לו" ופטור מן המעשר, ורבי יהודה מגדיר שפטור זה נאמר דווקא בנותן מאותו השדה ומאותו המין, אבל בנותן משדה אחרת או ממין אחר - הרי זה כפורע חובו במזומן, ומעשר ונותן לו.
במשנה הבאה נעסוק בדין החוכר שדה מגוי, ונראה כי שם חלה חובת הפרשת המעשר.