דמאי פרק א' משנה א': הקדמה למסכת דמאי ולמשנה הראשונה

תודה שהצטרפתם אלינו למסכת דמאי. רגע לפני שנפתח במשנה הראשונה, נקדים מעט בביאור עצם המושג 'דמאי'.

מהו דמאי:

דין דמאי מבוסס על החשש שעמי הארץ - יהודים בורים - אינם מפרישים כראוי את המעשרות מן התבואה שברשותם, ובכך הופכת התבואה ל'טבל' האסור באכילה. אין הם חשודים על תרומה גדולה, זו הניתנת לכהן, ואותה אנו מניחים שהפרישו; חשדם הוא על אי הפרשת המעשרות.

סדר ההפרשות בדמאי:

• מעשר ראשון: מפרישים אותו, אך אין חובה לתתו ללוי, שכן זהו ספק - ייתכן שעם הארץ הפריש מעשר. לפיכך אומרים ללוי: "הוכח שפירות אלו חייבים במעשר", מדין "המוציא מחברו עליו הראיה". וכיוון שאין הוא יכול להוכיח, רשאי הבעל להחזיק את המעשר הראשון אצלו, ומעשר ראשון מותר באכילה לישראל.

• תרומת מעשר: עשירית מן המעשר הראשון, השייכת לכהן, ואותה יש להפריש בפועל.

• מעשר שני: יש להפרישו ולהעלותו לירושלים, או לפדותו ולהעלות את הכספים לירושלים.

• מעשר עני: בשנים של מעשר עני יש להפרישו, אך אין חובה לתתו לעני - מאותו הטעם עצמו שאין חובה לתת את המעשר הראשון ללוי, שהרי אומרים לעני: "הוכח שפירות אלו חייבים במעשר עני", וכיוון שאין הדבר בר הוכחה, נשאר המעשר בידי הבעל. מעשר עני מותר מבחינה הלכתית באכילה לכל אדם, וכל השאלה היא בבעלות על הממון, ובעלות זו אינה מוכחת.

שני טעמים לפטור בדברים הקלים:

המשנה שלפנינו מונה סוגי תוצרת שאין חובה להפריש מהם דמאי, ובירושלמי מובאות שתי דעות בטעם הדבר:

1. דברים אלו זולים כל כך, עד שאין עמי הארץ חשודים עליהם - בוודאי יפרישו מהם מעשרות.

2. דברים אלו זולים כל כך, עד שאין אנשים מחזיקים אותם בבעלותם כלל. בדרך כלל הם הפקר וחסרי בעלים, ודברים חסרי בעלים אינם חייבים בתרומות ומעשרות באופן כללי.

"הקלין שבדמאי" - מניין הפריטים:

• "השיתין" - צורה נחותה של פירות התאנה, שאינם מבשילים כראוי ונושרים בטרם תגיע שעת בישולם.

• "והרימין" - מין מסוים של פרי, הבא מסוג של שיח קוצני.

• "והעוזרדין" - כמין תפוח בר קטן.

• "ובנות שוח" - מין נוסף של תאנה נחותה.

• "ובנות שקמה" - פרי עץ השקמה. יש המבינים שזהו מין של תאנה הדומה לפרי השקמה.

• "ונובלות התמרה" - תמרים הנושרים בטרם עת.

• "והגופנין" - סוג מסוים של ענבים שאינם מבשילים כראוי.

• "והנצפה" - פרי שיח הצלף.

הפריטים שביהודה:

• "האוג" - פרי הסומק, בעל אשכולות אדומות, שלא נחשב חשוב באזור יהודה.

• "וחומץ" - ויש הגורסים: "חומץ שביהודה".

• "וכוסבר" - זרעי כוסבר.

דברי רבי יהודה:

• "כל השיתין פטורין חוץ משל דופרא" - כל השיתין פטורים, כדברי התנא קמא, למעט הדופרא: סוג של שיתין שהיה מוציא פירות פעמיים בשנה, באביב ובקיץ, ואלו סוג משובח יותר של תאנה זו.

• "כל הרימין פטורין חוץ מרימי שיקמונה" - כל סוגי הרימין הבאים מן השיח הקוצני פטורים מדמאי, למעט הרימין של המקום ששמו שיקמונה, שכנראה היו משובחים יותר.

• "כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות" - בנות השקמה הגדלות על עץ השקמה פטורות, למעט אלו שנשארו על העץ עד שנבקעו, שהן טובות יותר, ולפיכך יש בהן חשש דמאי.

לסיכום: בחלק זה למדנו את יסודו של דין דמאי - החשש שעמי הארץ לא הפרישו מעשרות (אף שאינם חשודים על תרומה גדולה), ואת סדר ההפרשות הנובע מכך: מעשר ראשון ותרומת מעשר, מעשר שני, ומעשר עני, כאשר במעשר ראשון ובמעשר עני נשאר החלק בידי הבעל מדין "המוציא מחברו עליו הראיה". כן עמדנו על שני הטעמים שבירושלמי לפטורם של "הקלין שבדמאי", מנינו את הפריטים הפטורים ואת אלו שביהודה, ולמדנו את שלושת החילוקים שמחדש רבי יהודה: דופרא, רימי שיקמונה והמוסטפות.