דמאי, פרק ב', משנה א'. בפרק הקודם למדנו כי מן העיר כזיב והלאה אין חיוב דמאי, שכן שטח זה לא נכבש בידי עולי בבל ואינו נחשב חלק מארץ ישראל לעניין זה. משנתנו מלמדת את הצד ההפוך: ישנם פירות המתחייבים בדמאי אף מחוץ לארץ ישראל, מפני שהם ניכרים ומזוהים כבאים מארץ ישראל - לא שם גדלו, אלא בארץ ישראל גדלו ומשם הובאו. לעומתם ישנם פירות שברור כי מקורם בחוץ לארץ, ולפיכך פטורים, וישנם פירות שמקורם מסופק.
"אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום" - אף מחוץ לארץ ישראל:
"הדבלה" - עוגה של תאנים דחוסות.
"והתמרים" - לא תמרים סתם, אלא סוג תמרים מסוים הנמצא בארץ ישראל בלבד.
"והחרובין" - סוג מיוחד של חרוב, שאינו נמצא אלא בארץ ישראל.
"והאורז" - סוג אורז לבן במיוחד, הבא מארץ ישראל.
"והכמון" - תבלין שהיו רגילים לתבל בו את הלחם, מסוג מיוחד הגדל בארץ ישראל.
בכל אחד מן הפירות הללו, אף כאשר נקנה מחוץ לארץ ישראל, ניתן לקבוע בוודאות כי מארץ ישראל בא, ולפיכך הוא חייב בדמאי.
"האורז שבחוצה לארץ, כל המשתמש ממנו פטור":
אותו סוג אורז עצמו, כאשר גדל מחוץ לארץ ישראל, פטור מן הדמאי אף כשהוא נמצא בארץ ישראל. הטעם: ניכר בו שבא מחוץ לארץ, ורק נמכר בארץ ישראל, ולפיכך אין הוא חייב בדמאי.
ראוי לדייק בלשון המשנה, שנקטה אורז בלבד. מכאן שיתר הפירות - הדבלה, התמרים, החרובין והכמון - הבאים מחוץ לארץ, חייבים בדמאי אף בהיותם בארץ ישראל. הטעם לכך: קיימים סוגים דומים להם הבאים מארץ ישראל, ומתוך כך עלולים הם להתחלף באלו שגדלו בארץ ישראל. משום ספק חילוף זה הם חייבים בדמאי, אף שמקורם בחוץ לארץ.
לסיכום: משנתנו מלמדת כי חיוב דמאי אינו תלוי במקום המכירה אלא בזיהוי מקום הגידול. חמישה פירות - דבלה, תמרים, חרובין, אורז וכמון - ניכרים כבאים מארץ ישראל, ולפיכך מתעשרין דמאי בכל מקום. האורז שגדל בחוץ לארץ פטור אף בארץ ישראל, שכן ניכר מקורו; ומדיוק לשון המשנה למדנו שיתר הפירות הבאים מחוץ לארץ חייבים, מחמת החשש שיתחלפו בפירות ארץ ישראל.