דמאי, פרק ה', משנה א'. משנה זו עוסקת באדם הקונה פת מנחתום שהוא עם הארץ, ומבקש להפריש בבת אחת שתי הפרשות: תרומת מעשר מן הדמאי - שהיא לבסוף הנתינה המוטלת עליו לכהן - וגם חלה, הניתנת אף היא לכהן. כיצד יעשה את הכל במכה אחת?
השיעורים שעליו להפריש:
תרומת מעשר - אחד ממאה: המעשר הוא אחד מעשרה, ותרומת המעשר אחד מעשרה מן המעשר, ונמצא ששיעורה אחד ממאה מן הכמות הכוללת.
חלה - אחד מארבעים ושמונה: זהו השיעור במקרה זה.
נוסח ההפרשה:
הוא לוקח את אותו חלק אחד ממאה ואף את החלק שהוא אחד מארבעים ושמונה, ואומר כך:
"אותו חלק אחד ממאה שבכמות הכוללת של כל הלחם הזה - ייחשב מעשר" - עדיין אין זו תרומת מעשר, שכן אין מפרישים תרומת מעשר אלא לאחר שקיים מעשר, ושאר תשעת חלקי המעשר מונחים ממש בסמוך לו.
"אותו חלק ראשון עצמו, אחד ממאה שעשיתיו מעשר - ייחשב תרומת מעשר על שאר המעשר".
"והשאר שהפרשתי בתחילה, אחד מארבעים ושמונה - יהיה חלה".
מה חייב לתת ומה פטור:
ההלכה היא שבדמאי אין הוא חייב לתת את המעשר ללוי, משום שאנו אומרים "הוכח שלא הפרישו מכאן מעשרות". אך את תרומת המעשר חייב הוא לתת לכהן, וכן את החלה שהפריש.
מעשר שני:
עדיין מוטלת עליו האחריות לדאוג למעשר שני. לפיכך הוא קובע שהמעשר השני יהיה בצדה הצפוני של הכיכר או בצדה הדרומי, ויועבר וייפדה על הכסף שהפריש לפדיון מעשר שני.
לסיכום: משנה זו לימדה כיצד הקונה פת מנחתום עם הארץ מסדר את כל הפרשותיו בבת אחת: אחד ממאה נעשה מעשר ולאחר מכן תרומת מעשר על שאר המעשר, אחד מארבעים ושמונה נעשה חלה - ושניהם ניתנים לכהן - והמעשר השני נקבע בצדה של הכיכר ונפדה על הכסף. משנעשו כל אלה, רשאי הוא להמשיך ולאכול את שארית כיכר הלחם.