דמאי, פרק ג', משנה א'. משנה זו עוסקת בקולות מסוימות בדין דמאי: למי מותר להאכיל פירות שלא נתקנו.
רש"י בברכות מבאר את היסוד לקולות אלו: אף שחששנו שעם הארץ לא הפריש מעשרות, מכל מקום קיים כלל ש"רוב עמי הארץ מעשרין הן" - כלומר, מרבית עמי הארץ אכן מפרישים מעשרות, וכל דין דמאי אינו אלא חומרא בעלמא. משום כך מצינו שהחכמים הקלו בו במקרים שונים.
האכלת עניים ואכסניא:
המשנה פותחת: "מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי" - מותר להאכיל דמאי לעניים, וכן לאכסניא. בביאור 'אכסניא' נאמרו שני פירושים:
לפי רש"י: אכסניא היא חיילים שהממשלה השכינה ללון בבתי אנשים, ומותר להאכילם דמאי.
לפי הרמב"ם: אכסניא היינו אורחים בכלל, וכל אורח מותר להאכילו דמאי.
מחלוקת הבבלי והירושלמי:
לפי הבבלי בברכות, יש להבין את המשנה כפשוטה: מותר להאכילם דמאי, והם עצמם מותרים לאכול את הדמאי.
בירושלמי, לעומת זאת, נחלקו האמוראים:
אמורא אחד סובר שהעניים שמותר להאכילם דמאי הם דווקא חברים העומדים לעשר: מודיעים להם שזהו דמאי, והם מעשרים בעצמם. אך עניים שהם עמי הארץ - אין להאכילם דמאי.
האמורא האחר סובר שמדובר אפילו בעני שהוא עם הארץ, שכן אם נבחין בין עני לעני, סופו של דבר שתיגרם נעילת דלת בפני עמי הארץ. הנותנים לא ירצו לתת אוכל לעני שהוא עם הארץ, שהרי בנתינה לחבר אינם נדרשים לתקן את האוכל, ואילו בנתינה לעם הארץ הם כן נדרשים לכך. לפיכך יש להשוות את הדברים.
רבן גמליאל ופועליו:
המשנה ממשיכה כי רבן גמליאל "היה מאכיל את פועלו דמאי". אין אנו פוסקים כך, אך יש המבינים שמדובר באוכל שלא היה מחויב לתת להם, ונתינתו הייתה מתורת צדקה - ולפיכך הדבר נכנס לקטגוריה של עני.
גבאי צדקה:
המשנה עוסקת בגבאי צדקה, הגובים אוכל כדי להאכיל אנשים, כגון עבור התמחוי.
בית שמאי אומרים: "נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ושאינו מעושר למעשר, נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן" - את המזון שנגבה מן החברים ומתלמידי החכמים, שידוע כי הופרש ממנו מעשר, יש לתת לעניים שאינם מעשרים, כלומר לעמי הארץ שאינם עומדים להפריש. ואת המזון שאינו מעושר, שנתקבל מן התורמים שהם עמי הארץ, יש לתת לעניים שהם תלמידי חכמים, שיפרישו ממנו. בדרך זו כולם אוכלים מזון מתוקן, שהופרש ממנו מעשר דמאי: תלמידי החכמים יפרישו דמאי מן המזון שקיבלו מעמי הארץ, ולעמי הארץ יינתן מזון שבא מן החברים.
וחכמים חולקים: "גובין סתם ומחלקין סתם, והרוצה לתקן יתקן" - גובים בלא הבחנה ומחלקים בלא הבחנה, לעמי הארץ ולחברים כאחד, ומי שרוצה לתקן יתקן, ומי שאינו רוצה - אינו מתקן. הטעם לכך הוא שוב אותו יסוד: אם מתחילים להבחין, סופו של דבר שהצדקה תצליח לגבות פחות. אנשים ירגישו שאין נוהגים בשוויון, ולא ירצו לתרום לצדקה. משום כך קובעים חכמים שאין מבחינים, ומי שרוצה להפריש דמאי - יפריש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד הקולא בדמאי, שאינו אלא חומרא הבנויה על החשש למיעוט שאינו מעשר. מותר להאכיל דמאי לעניים ולאכסניא (חיילים המתאכסנים בבית לפי רש"י, או אורחים בכלל לפי הרמב"ם); לפי הבבלי הדבר כפשוטו, ובירושלמי נחלקו אם הותר אף לעני שהוא עם הארץ, מחשש נעילת דלת. עמדנו על רבן גמליאל שהאכיל את פועלו דמאי מדין צדקה, ועל מחלוקת בית שמאי וחכמים בגבאי צדקה: אם לחלק את המזון המתוקן ושאינו מתוקן בהבחנה, או לגבות ולחלק סתם - ובשני הטעמים חוזר אותו שיקול, לבלי לפגוע בעניים ובנתינה עצמה.