דמאי, פרק ד', משנה א'. משנה זו מציגה בפנינו יסוד מחודש: לעיתים רשאי אדם לסמוך על דבריו של עם הארץ בענייני מעשרות.
המקרה הראשון - שאלת המוכר בשבת:
אדם קנה תוצרת מעם הארץ, שאינו נאמן על המעשרות, ושכח להפריש ממנה את מעשרות הדמאי הנחוצים לפני השבת. בשבת עצמה אין רשות להפריש מעשרות, ואף לא מעשרות דמאי, ונמצא הלוקח במצב שאין לו מוצא. באה המשנה ומלמדת: שואל הוא את אותו אדם בשבת אם אכן הופרשו מן הפירות מעשרות, ורשאי לאכול על פי דבריו.
שני טעמים להסתמכות זו:
יראת השבת: בשבת חושש עם הארץ לשקר יותר מכל ימות השבוע, שכן יראתו מן העבירה גדולה בה יותר, ומתוך כך נאמנותו ואמינותו רבות יותר.
הצורך שבשעה: בשבת עצמה נמצא הלוקח בדוחק, שהרי אין באפשרותו להפריש.
צירופם של שני הטעמים כאחד הוא שהתיר את האכילה על פיו.
ואולם, ממשיכה המשנה: משהחשיך במוצאי שבת, שוב אין לאכול מן הפירות עד שיפריש מעשר. מכאן מוכח שאין הנאמנות בשבת עומדת בפני עצמה. שאילו די היה בכך שנשאל בשבת ושהאמינו לו בשבת, היה מותר לאכול על פיו אף במוצאי שבת. הא למדנו שמדובר בשילוב גורמים - חששו של עם הארץ לשקר בשבת, בתוספת הצורך הקיים בשבת.
שאלת אדם אחר:
ממשיכה המשנה: אם אין הלוקח מוצא את האדם שממנו קנה, אלא אדם אחר שאף הוא אינו נאמן על המעשרות, אך יודע דבר מה על מקורם של הפירות, והוא אומר שהם מעושרים - אף על פיו רשאי לאכול, מכוח אותו יסוד עצמו שהדברים נאמרו בשבת. אך משהחשיך במוצאי שבת, אין לאכול עד שיפריש מעשר.
תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה:
מקרה נוסף: אדם קנה דמאי מעם הארץ, ועליו להפריש ממנו מעשר ראשון, ומתוך אותו מעשר ראשון להוציא תרומת מעשר. מה הדין אם אותה תרומת מעשר נפלה בחזרה אל תוך הפירות שמהם הופרשה? נעשו הפירות 'מדומע' - תערובת של תרומה ושל שאינו תרומה. ועמי הארץ יראים הם מן התרומה ומאכילתה, מחשיבים אותה לחמורה, וזהו דבר שהם חוששים לו.
לפיכך, אם באמת לא הפריש אותו עם הארץ מעשר מפירות אלו, הרי תרומת המעשר הנלקחת מהם היא תרומת מעשר לכל דבר, ומשנפלה בחזרה - יש בכך חשש גדול אף לדעתו של עם הארץ עצמו.
מפני כן אומר רבי שמעון שזורי במקרה זה, של תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה: "אף בחול שואלו ואוכלו על פיו" - אף באמצע השבוע, ולא רק בשבת שבה אמרנו שחששו לשקר גדול יותר, שואלו ואוכל על פי דבריו.
שכן אם אומר עם הארץ שכבר הופרש מן הפירות מעשר, ונמצא שהפרשת המעשר ותרומת המעשר שלאחריה לא היו נחוצות כלל - נאמן הוא. כי אילו באמת לא היה מפריש מהם מעשר, הייתה אותה תרומת מעשר שהופרשה נחוצה אף לשיטתו, ונפילתה בחזרה הייתה דבר שהוא עצמו חושש לו. משום כך רשאי הלוקח להאמינו במקרה זה שאכן הפריש את המעשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המקרים שבהם ניתן להסתמך על עם הארץ בענייני מעשרות: שאלת המוכר עצמו בשבת, ושאלת אדם אחר היודע על מקורם של הפירות - שניהם מכוח צירוף היראה שבשבת עם הצורך שבשעה, ולפיכך משהחשיך שוב אין לאכול עד שיפריש; ומקרה תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, שבו נאמן עם הארץ לדעת רבי שמעון שזורי אף בחול, מפני שהחשש נוגע גם לשיטתו.