דמאי, פרק ז', משנה א'. משנה זו מתארת מצב שבו אדם מוזמן לסעוד בשבת בביתו של חברו, ואינו סומך עליו בענייני מעשרות. הפרשת מעשר אסורה בשבת - ואף מדמאי - וכיצד, אם כן, יוכל לאכול משולחנו? המשנה מתווה שיטה שבאמצעותה הדבר מתאפשר.
השוואה לנלמד בפרק הרביעי:
כבר בפרק הרביעי תיארנו מצב שבו אדם סועד בשבת אצל מי שאינו נאמן עליו לגבי מעשרות, ובכל זאת רשאי לסמוך עליו - שכן המשנה שם קובעת שאם אמר המזמין שהמעשר כבר הופרש, סומכים על דבריו. זאת בשונה מן המשנה שלפנינו, שבה מתואר תהליך שבאמצעותו ניתן להפריש מעשרות בפועל, אף על פי שמדובר בשבת. שני טעמים נאמרו לקולא שבפרק הרביעי:
שם היה מדובר במי שמודר הימנו - שנדר עליו נדר - ולפיכך מדובר במקרה חמור בהרבה.
לחלופין, מדובר היה בשבת ראשונה של חתן שנשא אישה, ומשום כך ניתנה קולא מיוחדת בעניין.
חידושה של המשנה - התנאה מערב שבת:
המשנה מלמדת שאם חברו מזמינו לאכול אצלו בשבת, ואין הוא סומך עליו לגבי מעשר, יאמר מערב שבת נוסח של התנאה, ובו יקבע מראש את מקומם של כל חלקי ההפרשה:
מעשר ראשון: אותו חלק שהוא עתיד להפריש למחר - כאחד ממאה מן המזון שהוא עתיד לאכול - יהיה לו דין מעשר, ושאר המעשר יהיה במה שסמוך לו.
תרומת מעשר: אותו חלק שכבר עושר, או שהוא עתיד להפרישו למעשר והוא מבטא זאת כבר מעתה, ייחשב תרומת מעשר על המעשר. זהו החלק שאין הוא אוכל, אלא מפרישו בפועל.
מעשר שני: יהיה בצדה הצפוני או בצדה הדרומי של הצלחת שממנה הוא אוכל, ויהיה נפדה על המעות שהפריש לצורך כך - ומשום כך מותר לו לאכלו.
ומעשר ראשון עצמו - מותר לו לאכלו בדמאי.
לסיכום: על ידי ההתנאה מערב שבת, כל שנותר לו לעשות למחרת בשבת הוא הפרשת תרומת המעשר בלבד, וכך הוא יכול לאכול מן המזון שחברו מגיש לפניו, אף על פי שאין הוא יודע בבירור אם הופרש ממנו מעשר.