דמאי, פרק א', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי הדמאי מאכילין אותו לעניים ולאכסניא, שרבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי, ושגבאי צדקה הגובה מבית שמעשר ומבית שאינו מעשר נותן לזה ולזה ואינו חושש. עתה מונה המשנה שורה של שימושים ופעולות שמותר לעשותן בדמאי, בעוד שבטבל ודאי אין רשות להשתמש בו לצרכים אלו.
"הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו":
מותר לעשות עירוב באמצעות אוכל של דמאי. באיזה עירוב מדובר?
עירוב תחומין: אדם המבקש ללכת בשבת יותר מאלפיים אמה מביתו או מעירו, מניח אוכל במקום מסוים המייצג את מקום שביתתו, כך שנקודת המרכז שלו בשבת היא שם.
עירוב חצרות: כמה בתים הפתוחים לחצר אחת ומבקשים לטלטל בחצר, עושים עירוב המבטא את האוכל המשותף שלהם יחד.
הטעם להיתר: כפי שנלמד בהמשך, עני מותר באכילת דמאי, ומאחר שהוא מאכל הראוי לשימושו של העני, אף עשיר רשאי להשתמש בו לעירוב חצרות שלו.
"ומשתתפין בו" - רעיון דומה: שיתופי מבואות. המבוי שכמה חצרות פונות אליו, החצרות השונות צריכות לעשות שותפות של המבואות יחד, בדומה לעירוב חצרות, ואף לכך ניתן להשתמש בדמאי.
"ומברכין עליו ומזמנין עליו":
"ומברכין עליו" - הרמב"ם מבאר שהכוונה לברכת המזון, שניתן לברכה על אכילת דמאי. הר"ש ואחרים מבארים שהכוונה לכוס של יין שמברכים עליה, שאפשר לעשותה מדמאי.
"ומזמנין עליו" - ברכת הזימון הקודמת לברכת המזון נאמרת אף על אכילת דמאי.
"ומפרישין אותו ערום":
מותר להפריש את מעשרות הדמאי אף כשאין האדם לובש בגד. בטבל ודאי יש בכך בעיה, שכן ההפרשה טעונה ברכה: מצווה אפשר לקיים גם ללא בגדים, אך אין לומר ברכות ללא לבישת בגדים, ולפיכך המפריש מטבל ודאי אינו יכול לעשות זאת ערום. אולם בדמאי, שאין כאן אלא ספק אם חלה חובת הפרשה כלל, לא תיקנו חז"ל ברכה - ומאחר שאין ברכה, ניתן להפריש אף ללא בגדים.
"בין השמשות":
בין השמשות של ערב שבת הוא זמן דמדומים שאינו ודאי שבת אלא ספק, ובזמן זה מותר להפריש את המעשרות של דמאי, אך אין להפריש מטבל ודאי. עניין זה נלמד בפרק השני של מסכת שבת - "במה מדליקין" - שרבים נוהגים לאומרו לאחר קבלת שבת.
"אם הקדים מעשר שני לראשון - אין בכך כלום":
הגירסה בלשון המשנה היא "אם הקדים", והכוונה שהמפריש מעשר שני קודם למעשר ראשון - שלא כסדר הראוי, שבו מפרישים תחילה עשרה אחוזים למעשר ראשון, ומן הנשאר עשרה אחוזים למעשר שני - בדמאי אין בכך כלום ואין לחוש.
מה החשש בטבל ודאי? הקדמת מעשר שני לראשון מונעת מן האדם לומר "וידוי מעשרות" - האמירה שבפרשת כי תבוא, הנאמרת בשנה הרביעית ובשנה השביעית, שאין אדם יכול לאומרה אלא אם קיים את המצוות כראוי. בטבל ודאי, מי שהפריש בסדר הפוך שוב אינו יכול לומר וידוי מעשרות; אך בדמאי אין הדבר מעכב.
שמן של גרדי ושל סורק הצמר:
"שמן שהגרדי סך בו את אצבעותיו" - השמן שהאורג מושח בו את אצבעותיו כדי שתיעשה מלאכתו כראוי, חייב בדמאי, משום ש"סיכה כשתייה" - הסיכה דומה לשתייה, וכך נלמד מן הפסוק.
"ושל סורק הצמר" - השמן שסורק הצמר נותן בתוך הצמר, פטור מן הדמאי, שכן אין תכליתו לצריכת אדם ולא לסיכה.
יש הדנים בשאלה: כיצד ייתכן ששמן שהגרדי סך בו את אצבעותיו חייב בדמאי, בעוד שבמשנה הקודמת אמרו בית הלל ששמן ערב, המשמש לסיכה, פטור מן הדמאי? המבקש לעמוד על תשובת השאלה יעיין בתפארת ישראל, המחלק בין שני סוגי שמנים אלו.
לסיכום: במשנה זו מנינו את השימושים המותרים בדמאי - עירוב ושיתוף, ברכה וזימון, הפרשה ערום ובין השמשות, והקדמת מעשר שני לראשון - וכן את החילוק בין שמן הגרדי, החייב בדמאי משום שסיכה כשתייה, לשמן סורק הצמר הפטור. העיקרון העולה מכל אלו הוא שחכמים הקלו בדמאי במקומות שההקלה נצרכת בהם, מפני שרוב עמי הארץ מעשרים את פירותיהם והחשש שלא עושרו הוא חשש רחוק וספק קלוש.
ראוי לזכור כלל זה, שכן הוא יסייע בהבנת הלכות רבות שיבואו לפנינו בהמשך מסכת דמאי.