חולין, פרק ב, משנה י. לאורך כל הפרק המשנה מבררת מה מכשיר שחיטה ומה פוסל אותה, וכעת היא פונה אל מה שהשוחט מתכוון אליו ומוציא בפיו. תארו לעצמכם אדם שנוטל בהמת חולין פשוטה, שוחט אותה מחוץ לבית המקדש, ומכריז תוך כדי החיתוך שהשחיטה הזו נעשית לשם קרבן. מה הדין?
הרקע: שחיטת חוץ
מן התורה אין לשחוט קרבן בשום מקום מלבד בית המקדש. העושה כן חייב כרת, ובשר אותה בהמה אסור באכילה.
אלא שמשנתנו עוסקת במשהו אחר לגמרי. הבהמה שלפנינו היא חולין, בהמה רגילה שמעולם לא הוקדשה ולא נתייחדה לקרבן כלל. כל שקרה הוא שהשוחט הכריז שהשחיטה שלו נעשית לשם קרבן זה או אחר. הוא מעולם לא הקדיש את הבהמה עצמה. וכיוון שלא היתה כאן הקדשה כלל, מן התורה הבשר כשר והוא מותר באכילה. מה שהמשנה באה לברר הוא אם חכמים בכל זאת אסרו אותו, ובזה יש מחלוקת.
הרשימה הראשונה: קרבנות שאפשר להביאם בנדבה
המשנה מביאה חמישה מקרים. "השוחט לשם עולה", מי ששוחט ומכריז שהשחיטה הזו היא שחיטת עולה; "לשם זבחים", והכוונה כאן לשלמים; "לשם אשם תלוי"; "לשם פסח", קרבן פסח; ולבסוף "לשם תודה". בכל חמשת המקרים "שחיטתן פסולה". ושימו לב לפרט המכריע: הבהמה היא חולין, והשחיטה נעשית מחוץ לבית המקדש.
עולה ושלמים שייכים שניהם לסוג הקרבנות שכל אדם רשאי להביא מתי שירצה, בלי שום חיוב המוטל עליו. וזה בדיוק מה שהטריד את חכמים: אם אדם מכריז שהוא שוחט לשם עולה או לשם שלמים, העומדים סביבו עלולים להניח שהוא הקדיש את הבהמה הזו זה עתה.
אשם תלוי בא מאדם שמסופק אם עבר עבירה, עבירה שיש עליה כרת במזיד וחטאת בשוגג. תארו לעצמכם שתי חתיכות שומן מונחות לפניו: האחת חֵלֶב, אסור מן התורה, והשנייה שומן רגיל ומותר. הוא אכל אחת מהן, בין במזיד ובין מתוך מחשבה ששתיהן מותרות. וכיוון שאינו יכול לברר איזו מהן אכל, הוא מביא אשם תלוי. אילו היה ברור שהחלב הוא שנאכל, במזיד היה חייב כרת ובשוגג היה חייב חטאת. כמות שהם פני הדברים, הספק עצמו, יהיה מצבו כאשר יהיה, מחייב אותו באשם תלוי.
לקרבן פסח יש יום אחד בלבד שבו הוא קרב, ערב פסח, ובכל זאת אפשר להפריש בהמה לשמו בכל זמן במהלך השנה ולהחזיקה עד שיגיע החג. אם הקדיש אותה ושחט אותה לפני אותו יום, עבודתה נעשית לפי הלכות שלמים.
בכל אחד מחמשת המקרים הללו פסלו חכמים את השחיטה מדרבנן, והבהמה אסורה באכילה. וכך היה חששם: העומדים מן הצד יניחו כדבר פשוט שהאיש הקדיש את הבהמה רגע לפני החיתוך, ואחר כך, כשיראו את הבשר נאכל, ילכו להם בהבנה שקרבן שנשחט מחוץ לבית המקדש מותר באכילה. כדי שטעות כזו לא תשתרש לעולם, פסלו חכמים את השחיטה.
רבי שמעון חולק
"רבי שמעון מכשיר". רבי שמעון סובר שהשחיטה כשרה. לדעתו אין כאן חשש שהרואים יגיעו למסקנה כזו, ובעיקרו של דבר האיש לא הקדיש כלום ולא עשה את הבהמה קדושה כלל.
שניים אוחזים בסכין אחת
"שנים אוחזין בסכין ושוחטין": שני אנשים אוחזים בסכין אחת ושוחטים יחד. האחד שוחט "לשם אחד מכל אלו", כלומר לשם אחד הקרבנות שנמנו זה עתה, וחברו שוחט "לשם דבר כשר", בכוונה מותרת לגמרי. ובכל זאת ההלכה היא "שחיטתן פסולה". אותו חשש עצמו של חכמים קיים גם כאן: הרואים עלולים עדיין ללכת להם בהבנה שקרבן שנשחט מחוץ לבית המקדש מותר באכילה.
המכנה המשותף לכל מה שנמנה עד כה הוא שהקרבנות האלה באים בנדבה. עולה ושלמים יכול להביא כל מי שרוצה, אפילו אדם שאין עליו שום חיוב. לכן כשהשוחט מוציא בפיו כוונה כזו, סביר לגמרי בעיני העומד מן הצד שהוא הקדיש את הבהמה במקום, ועל כן גזרו חכמים שהבשר אסור באכילה.
הרשימה השנייה: קרבנות שאי אפשר להביאם בנדבה
"השוחט לשם חטאת", מי ששוחט בהמת חולין מחוץ לכותלי בית המקדש ומכריז שהשחיטה הזו היא שחיטת חטאת; "לשם אשם ודאי"; "לשם בכור", בכור בהמה; "לשם מעשר", מעשר בהמה; "לשם תמורה". בכל אלו "שחיטתן כשרה", השחיטה עומדת בתוקפה והבהמה מותרת באכילה.
נאמר תחילה את הטעם ואחר כך נעבור על המקרים אחד אחד. אף אחד מהקרבנות האלה אינו יכול לבוא מיוזמתו של אדם. ממילא אין מי שיחשוד שהבהמה הזו קיבלה קדושה לפני השחיטה, ואין כאן מה לאסור, שהרי כל הרואים מבינים שהבהמה לא נתקדשה מעולם.
חטאת. חטאת מביא מי שעבר עבירה שהיה חייב עליה כרת אילו עשה אותה במזיד, ובפועל עשה אותה בשוגג.
אשם ודאי. יש חמש עבירות מסוימות שמחייבות אדם באשם ודאי. החטאת והאשם הזה שניהם קרבנות חובה; אין אדם יכול להתנדב אותם, הם באים רק בעקבות עבירות מסוימות. וכשאדם חוטא, הדבר נודע. הוא אומר וידוי, מתוודה בקול, רוצה לחוש את הבושה, וזה הצינור שדרכו מגיעה לו הכפרה. ואם לא היה כאן שום וידוי ושכניו מעולם לא שמעו שעשה דבר כזה, הם יודעים היטב שאין עליו חיוב קרבן כזה. לכן כשהם רואים אותו שוחט ושומעים אותו אומר לשם חטאת, הם מבינים מיד שלא הופרשה כאן שום בהמה לכך, שהרי אילו נעשתה העבירה היו שומעים עליה. ואשם ודאי פועל בדיוק באותו אופן. משום כך השחיטה כשרה: ברור לכולם שהבהמות האלה לא נשאו קדושה מעולם.
בכור. כשבקרו, עזיו או צאנו של אדם יולדים בפעם הראשונה, הוולד מתקדש מאליו באותו רגע ממש שהוא יוצא לאוויר העולם. בעליו מוסר אותו לכהן, והכהן מקריב אותו.
מעשר. בכל שנה מכנס בעל הבקר, הצאן והעזים את הוולדות שנולדו באותה עונה ומוציא אותם מן הדיר אחד אחד. כל בהמה עשירית שיוצאת נצבעת בסיקרא, בצבע אדום, כמעשר. בבוא העת היא קרבה על המזבח, ובשרה נאכל לבעלים ולמי שהוא מזמין להצטרף אליו.
קדושה כזו חלה על בהמה רק בנסיבות שתוארו זה עתה, ולעולם לא על ידי אמירה בפה. לכן אם אדם נוטל בהמה ומכריז שהשחיטה שלו היא שחיטת בכור או מעשר, שום רואה לא יעלה בדעתו שהוא הקדיש אותה לכך, מן הטעם הפשוט שאין אדם יכול לעשות זאת. קדושת בכור מתחילה בלידה, וקדושת מעשר מתחילה כשהבהמה יוצאת עשירית מן הדיר. ומעבר לזה, שכניו היו יודעים אילו היה לו בכור או בהמת מעשר שהוא חייב להביא.
תמורה. תמורה היא כשאדם יש לו קרבן ומנסה להחליף בהמה אחרת תחתיו. אסור לו לעשות כן, והבהמה המוחלפת, התמורה, מקבלת בעצמה קדושה מסוימת. וכשיש לאדם קרבן, הדבר נודע לסובבים אותו. אם אין איש יודע על קרבן שברשותו, לא יחשדו בו שהמיר בו בהמה אחרת.
בכל המקרים האלה, אם כן, השחיטה עומדת בתוקפה והבשר מותר. כיוון שאף אחד מן הקרבנות הללו אינו בא בנדבה, לא יחשוד איש שהבהמה הזו קיבלה קדושה לפני שנשלפה הסכין, ולא מצאו חכמים סיבה לאסור את בשרה.
הכלל
"זה הכלל": וזהו העיקרון המנחה. "כל דבר שנידר ונידב, השוחט לשמו, אסור": כל אימת שאדם שוחט בהמת חולין מחוץ לבית המקדש ומזכיר קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה, כלומר כזה שאדם רשאי להביאו מרצונו, הבשר אסור. "ושאינו נידר ונידב, השוחט לשמו, כשר": אם הקרבן שהזכיר הוא כזה שאינו בא בנדר ובנדבה, שאין אדם יכול להתנדבו, הבשר מותר באכילה.