חולין, פרק ט, משנה ח. הפרק שלנו עוסק כולו בדיני טומאה, וכמה מן המשניות האחרונות עסקו באבר או בחתיכת בשר שנתלשו מן הגוף אך עדיין תלויים ומחוברים בו. המשנה הקודמת דיברה על מקרה כזה בבהמה. כאן המשנה עוברת לאותו מצב באדם, שבו התוצאות שונות, שכן מת אדם מטמא בטומאת מת.
"האבר והבשר המדולדלין באדם, טהורין": אבר, או חתיכת בשר, התלויים ומדולדלים באדם חי, הרי הם טהורים. אף שהם תלושים ואינם מתפקדים עוד כחלק מן הגוף, אין הם מטמאים כלל, ובוודאי לא בטומאת מת, שהרי האדם חי.
"מת האדם, הבשר טהור": אם מת אותו אדם, הבשר המדולדל נשאר בטהרתו. אפשר היה לחשוב שייטמא יחד עם שאר הגוף, בתור חלק מן המת. המשנה מלמדת אחרת: בשר זה נחשב כבשר שנפרד מן האדם בחייו, ובשר כזה טהור.
כיצד רואה המשנה את רגע המיתה
הסברה כאן היא אותו עיקרון שעמד בשקט מאחורי המשנה הקודמת, ושם לא פירשנו אותו. אנו רואים את האבר המדולדל כאילו נפרד מן הגוף רגע לפני המיתה, שבריר שנייה קודם. וכיוון שכך אנו מסתכלים עליו, מעולם לא היה חלק מן המת. זו חתיכה שיצאה מגוף חי, וחתיכה שיוצאת מגוף חי אינה נושאת עמה טומאת מת. בדיוק אותה קריאה חלה על הבהמה שבמשנה הקודמת: כשהבהמה מתה ואבר מדולדל בה, אנו רואים את האבר כאילו נפרד רגע לפני המיתה.
באיזו טומאה מטמא האבר
המשנה ממשיכה: "האבר מטמא", האבר כן מטמא, "משום אבר מן החי", מחמת היותו אבר שנתלש מאדם חי, "ואינו מטמא", ואינו מטמא, "משום אבר מן המת", מחמת היותו אבר של מת. כלומר, בעוד שחתיכת הבשר התלויה נשארת טהורה לגמרי, אבר תלוי עומד בקטגוריה בפני עצמו: הוא טמא, אבל לא בטומאת המת. ההגדרה אינה עניין של שם בלבד, שכן היא קובעת כמה זמן נמשכת הטומאה. אבר מן החי מטמא רק כל זמן שהוא שלם. הפריד ממנו עצם, או מעט בשר, אותו פירור טהור, שהרי אין הוא עוד האבר.
רבי מאיר ורבי שמעון
"דברי רבי מאיר": כל מה שנאמר עד כאן הוא לשיטת רבי מאיר, והוא מבחין בין שני המקרים. אבר מן המת: אם נפלה ממנו חתיכת עצם או בשר, אותה חתיכה נשארת בטומאתה. אבר מן החי: חתיכה שנפלה ממנו טהורה.
"ורבי שמעון מטהר": רבי שמעון מטהר בשני המצבים. בין שהאבר בא מן המת ובין שבא מן החי, מכיוון שנפרדו מן האבר בשר או עצם, החתיכה שנפרדה אינה מטמאה עוד.